שלום שמי דוד. אני גבאי. נדמה לי שלכל הגבאים בארץ קוראים דוד. גם סבי שהיה גבאי נקרא דוד. מכל מקום נתבקשתי על ידי המגזין 'מעט בית מקדש' לפרסם טור קבוע סביב משרת הגבאות.

 

נעניתי לפנייה הבלתי שגרתית, למרות שזו פעם ראשונה בה אני מפרסם מאמר ברבים, אבל כבר אמרו גבאים ראשונים למתפללי שחרית בחצות היום: "טוב מאוחר מלעולם לא".

בפוסט הראשון שלי אספר כיצד נעשיתי גבאי.

 

אני מניח כי אתם הקוראים מצפים לאיזו שהיא אנקדוטה מעניינת שגררה אותי לתפקיד המאתגר אולם צר לי לאכזב אתכם: מעולם לא מוניתי להיות גבאי.

אני נולדתי גבאי.

 

כן. בית הכנסת הגדול בעיר בה אני מתגורר [נא לא לזהות את האנשים והשמות, אותם שיניתי מעט מטעמים מובנים] הוא מקום תפילה שנבנה על ידי רב קהילה שעלתה מרומניה לפני מאה שנה [העלייה השלישית]. הרב שחפץ להקים מבנה מרווח ומפואר יצא למסע של גיוס כספים כשהוא מבקש את עזרתו של אדם אלמוני בשם דוד אותו איש לא הכיר מן הסבה הפשוטה: דוד לא היה יוצא רומניה. הוא בכלל עלה ממצרים שש שנים קודם לכן. הסיבה היחידה לסיפוחו לקהילה הרומנית היתה העובדה הגיאוגרפית הפשוטה שהוא גר בדירה שממול לבית הכנסת המיועד.

 

הרב שפיקח היה וזיהה את לשון הלימודים של דוד היהודי המצרי, ביקש ממנו להילוות אליו לאותו מסע התרמה חשוב. ואכן צלחה המשימה בידם והסכום שנאסף במהירות שימש להנחת אבן היסוד לבנין החדש והמפואר [באותם ימים] ומכאן התגלגלו הענינים במהירות ובפרק זמן קצר של עבודה מאומצת מצידו של הרב, ובעיקר של דוד ובני הקהילה, קם הבית ועמד על תילו.

 

אלא שאז קרה אסון. יום לפני חגיגות חנוכת הבית המפוארות כרע ליבו של הרב [שלא היה מבוגר] והוא התמוטט בביתו. למקום הובהל רופא שבאותם ימים היה מופיע בכרכרה, אך מאוחר מדי. לאחר נסיונות החייאה לא פשוטים השיב הרב בן החמישים את נשמתו ליוצרה.

 

חנוכת הבית הפכה לערב של מספד מר וקינה עצובה. המתפללים לא ידעו את נפשם מיגון, והרעיון של הקמת הקהילה ובית הכנסת חדש, נראה לפתע לא מעשי, לא רלוונטי, לא הגיוני ובקיצור, רחוק מתמיד.

 

בשלב זה נעמד דוד, עוזרו של הרב והאיש היה אולי האחראי הגדול ביותר לבנינו של הבית והכריז כי אם חפצים הם לקיים את מורשתו של הרב הרי מוטל עליהם להיכנס את היכל בית הכנסת, לפארו לרוממו, ולחזקו. הוא גם סיפר להם חלק מחוויות נסיעתו עם הרב במסע ההתרמה כשהוא מדגיש את מסירות נפשו עבור הקמת בית התפילה.

 

המלים הברורות, הפשוטות והחדות של דוד על אף שנאמרו במבטא ערבי בולט עשו רושם כביר ובני הקהילה החליטו ברוב קולות למנות אותו כגבאי הראשי של בית הכנסת.

דוד היה סבא שלי. בנו היה מאיר – אבא שלי וגם הוא היה גבאי. לפני שש שנים בדיוק נפטר אבי בשיבה טובה והוא בן שמונים וארבע שנים. מאותו יום, משמש אני, דוד, עבדכם הנאמן, כגבאי בית הכנסת הגדול. ומכאן הקביעה מתחילת המאמר כי מעולם לא מוניתי להיות גבאי.

 

אני פשוט נולדתי גבאי.