עולם כמנהגו נוהג - סדר המנהגים, המצוות, וההנהגות לחודש ניסן ולפסח

 

בכל חודש ניסן לא נופלים נפילת אפיים, ואין אומרים וידוי, ולא 'צדקתך' בשבת. כמו כן לא מתענים בו, ולא עושים הזכרת נשמות.

 

יש נוהגים לקרא בכל יום של חודש ניסן מא' שבו ועד יג' את פרשת הנשיאים, כל יום ונשיא אחד מחנוכת המזבח.

 

בשבת הגדול מפטירים "וערבה לה'" [מלאכי ג], ונהוג שמתאספים בבתי כנסיות ורבני הקהל דורשים בפני הציבור בהלכות פסח ומנהגיו, בהלכה ובאגדה. האשכנזים נוהגים לומר את תפילת יוצרות המיוחדת לשבת זו שנדפסה בסידורים.

 

כשחל ערב פסח בשבת מקדימים את דרשת שבת הגדול לשבת הקודמת.

 

הרואה בימי ניסן אילנות מלבלבים ופורחים יברך ברכת האילנות ["שלא חיסר בעולמו כלום" וכו']. חיוב זה מוטל גם על הנשים.

 

לפני יום י"ד בניסן מנקים את הבית היטיב מחמץ, ובליל ארבעה עשר, אחרי תפילת ערבית בודקים את החמץ לאור הנר. לפני הבדיקה מברכים 'על ביעור חמץ', ומכוונים גם על הביטול והביעור בלילה וביום, ולאחר הבדיקה מבטלים את החמץ ואומרים 'כל חמירא דאיכא ברשותי' וכו'.

 

גם הגבאים חייבים לבדוק את בית הכנסת, או למנות שליח שיבדוק, ולא יברכו על הבדיקה אלא יפטרוה בברכת הבדיקה שעושים בביתם.

 

ביום ארבעה עשר לחודש ניסן בבוקר הוא סוף זמן אכילת חמץ, וביעור חמץ. צריך לשרוף את החמץ שנותר, ועושים ביטול חמץ "כל חמירא דאיכא ברשותי" וכו'.

 

נהגו הבכורים להתענות מערב פסח זכר לנס שנעשה לבכורי ישראל שהצילם ה' ממכת בכורות ביציאת מצרים. כדי להיפטר מהצום משתתפים הבכורות בסעודת מצווה של סיום מסכת וכדומה.

 

אחרי מנחה של ערב פסח אומרים סדר קרבן פסח.

 

מדליקים נרות ומברכים להדליק נר של יום טוב.

 

אם חל ליל פסח בשבת, יש שמתחילים את קבלת השבת מ'מזמור לדוד', ויש שמתחילים מלכו נרננה כמו בשאר שבתות. יש הנוגים להתחיל מ'בואי בשלום' שב'לכה דודי', ויש שמתחילים מ'מזמור שיר ליום השבת', וכל אחד ינהג כמקומו. כמו כן אין אומרים ברכה מעין שבע.

 

מתפללים תפילת ערבית של שלש רגלים, בניגון ובשמחה. צריך לכוון מאד בתפילה זו שכן בזה היום עשה ה' נפלאות גדולות לעם ישראל.

 

לאחר תפילת ערבית גומרים את ההלל בברכה, אם כי יש שלא נהגו לגומרו עם ברכה.

 

לאחר תפילת ערבית יגיע לביתו, ויהיה שולחנו ערוך מבעוד יום. יקדש, ויעשה את הסדר בשמחה ובטוב לבב, כל אחד כפי מנהג אבותיו.

 

אין אומרים קריאת שמע שעל המיטה אלא פרשת שמע, וברכת המפיל. שהרי ליל שימורים הוא ואין לחשוש מפני המזיקים.

 

מתפללים שחרית של יום טוב. לאחר שמונה עשרה אומרים הלל השלם בברכה, ולאחריו קדיש תתקבל. אם חל יום טוב ראשון בשבת נוהגים לקרא שיר השירים.

 

מוציאים שני ספרי תורה. באחד קוראים חמשה אנשים בפרשת בא "ויקרא משה לכל זקני ישראל" וכו', ואם חל בשבת קוראים שבעה. ובשני קורא המפטיר בפרשת פנחס "ובחודש הראשון". מפטירים "ויאמר יהושע" [יהושע ג, ה].

 

לפני תפילת מוסף מתפללים את תפילת הטל, ויש שנהגו שהשליח ציבור לובש בגד לבן [קיטל], ומנגן התפילה בניגון ימים נוראים. מתפילה זו ועד שמיני עצרת אומרים בברכת מחיה המתים, 'מוריד הטל' במקום 'משיב הרוח'. כמו כן אומרים בימות החול, 'ותן ברכה' במקום 'ותן טל ומטר', או 'ברכנו' במקום 'ברך עלינו' למנהג הספרדים.

 

אם שכח לומר מוריד הטל וכבר התחיל הברכה הבאה – חוזר לראש התפילה. אם שכח לומר ותן ברכה, אם נזכר קודם 'יהיו לרצון' האחרון חוזר לברכת ברך עלינו, ואם כבר אמר ה'יהיו לרצון', חוזר לראש התפילה.

 

אוכלים סעודת יום טוב, ואם חל בשבת, אוכלים גם סעודה שלישית.

 

לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום טוב הראשון של פסח מתחילים לספור את ספירת העומר. קודם הספירה מברכים 'על ספירת העומר',  ואם שכח באחד הלילות לספור, ולא זכר להשלים את ספירתו ביום שלמחרת, יספור מכאן ואילך ללא ברכה.

 

בתפילות חול המועד יש להזכיר 'יעלה ויבא', ואם שכח, ולא נזכר עד ה'יהיו לרצון' השני [שאז חוזר לברכת 'רצה'], חוזר לראש התפילה אפילו בתפילת ערבית.

 

בחול המועד קוראים בשחרית את הלל בדילוג. אין אומרים בחול המועד 'מזמור לתודה'. ואין מניחים תפילין.

בחול המועד קוראים ארבעה אנשים בתורה. מוציאים שני ספרי תורה:

בראשון קוראים שלשה: ביום ב' של חול המועד בארץ ישראל קוראים שלשה בפרשת בא 'קדש לי כל בכור' עד סוף הסדר. ביום ג' של חול המועד קוראים שלשה בפרשת משפטים "אם כסף תלווה את עמי". ביום ד' של חול המועד קוראים שלשה בפרשת תשא "פסל לך", והלוי מסיים בפסוק 'חג המצות תשמור' כדי שיהיה קריאתו של השלישי מעניני דיומא. ביום החמישי של חול המועד קוראים שלשה בפרשת בהעלותך "וידבר ה' אל משה במדבר סיני"

בשני קורא המפטיר בפרשת פנחס בקרבנות היום ומתחיל 'והקרבתם' וכו'. אחר קריאת המפטיר אומרים קדיש.  

מתפללים מוסף בחול המועד של שלש רגלים.

 

מצווה לאכול סעודת פת בחול המועד. בברכת המזון אומרים 'יעלה ויבא' ואם שכח אין מחזירים אותו.

 

ליל שבת חול המועד: את קבלת השבת מתחילים כמו בליל יום טוב שחל בשבת, ראה לעיל.

 

שבת חול המועד, מתפללים תפילת שבת רגילה ואומרים יעלה ויבא בשמונה עשרה. אם התפלל בטעות תפילת יום טוב – אם הזכיר תפילת שבת באמצע יצא, ואם לא הזכיר שבת כלל, לא יצא.

 

נוהגים לקרא בשבת בבוקר את מגילת שיר השירים מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים. ויש הנוהגים לברך על קריאה זו כשקוראים ממגילת קלף, והרוב נהגו שלא לברך. 

 

לקריאת התורה מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה אנשים בפרשת כי תשא "ראה אתה" וכו', ובשני קורא המפטיר מפרשת פנחס "והקרבתם". ההפטרה היא מספר יחזקאל [לז, א] "היתה עלי יד ה'".

 

מתפללים מוסף של שלש רגלים ומזכירים באמצע את ענין השבת. אם לא הזכיר כלל את השבת צריך לחזור ולהתפלל.

 

כשחל שביעי של פסח ביום שישי עושים עירוב תבשילין בערב יום טוב כדי שיוכלו להכין מיום טוב לשבת.

 

מתפללים תפילת ערבית של שלש רגלים. אין מברכים שהחיינו בקידוש.

 

יש קהלות שנהגו בליל שביעי של פסח להתכנס בבית הכנסת בחצות הלילה, ואומרים את פרשת השירה פסוק בפסוק, ומזמרים בשירה וריקודים. כמו כן יש שנהגו לשפוך מים על הארץ זכר לנס שהלכו ישראל בתוך הים ביבשה [שהיה זה בשביעי של פסח], ויש שנהגו לומר תיקון ליל שביעי של פסח שנדפס סחלק מן הסידורים.

 

בתפילת שחרית של שביעי של פסח, נהגו האשכנזים לומר את תפילת 'יוצרות'. אחר התפילה אומרים הלל.

 

קריאת התורה: מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים חמשה עולים מפרשת בשלח "כי אני ה' רופאך" הכוללת את שירת הים, ובשני קורא המפטיר מפרשת פנחס כמו בחול המועד. ההפטרה: וידבר דוד את דברי השירה [שמואל ב, כב].

 

בארץ ישראל מזכירים נשמות בשביעי של פסח.

 

יש הנוהגים לאכול בשביעי של פסח סעודה שלישית, ורבנו הבעל שם טוב קרא לסעודה זו "סעודת משיח" לפי שביום זה מאיר גילוי הארץ המשיח.

 

במוצאי יום טוב מותרים באכילת חמץ. עד לסוף חודש ניסן אין אומרים כאמור תחנון, ונוהגים דיני אבלות של ספירת העומר כמו איסור תספורת, נישואין וכו'.

 

במוצאי הפסח נהגו חלק מקהלות הספרדים לערוך סעודה המכונה 'סעודת מימונה'. ואף שכיום, נהפכה היא אצל חלק מן האנשים, לסעודה של זלילה, הוללות, ופולקלור - יסודותיה בהררי קודש.

 

לוקט מספרים רבים ביניהם: לוח ארץ ישראל, ילקוט יוסף, הלכות חג בחג, נטעי גבריאל. המדור נועד לעורר את לב המעיינים.