לוב, מרוקו, בוכרה, חב"ד, ירושלים, וורמיזא, אמסטרדם, צפת. מנהגים עתיקים ויפהפהיים מקהילות ישראל לחג הפסח, אלו מנהגים נותרו ואלו אבדו עם השנים?

 

הערה: מנהגי העדות והקהלות בחודש ניסן ובחג הפסח רבים מספור. כיוון שכך, בחרנו להביא חלק ממה שקבצנו - על חלקו הראשון של חודש ניסן, ועוד חזון למועד בעזרת ה'.

 

א] ההכנות לחג הפסח בקהילת בוכרה החלו מיד אחרי פורים ואף קודם לו. הנשים היו מתחילות לברור את האורז אשר חייב לעבור בדיקה יסודית [מחשש תולעים, או תבואה], והיו בוררות אותו כדין שלש פעמים. הכלים שבהם נבדק האורז היו עשויים מנחושת: קערית נחושת שתחתיתה מחוררת, ומגש נחושת גדול הנקרא "לעלי" שעליו בודקים את האורז ידנית. רוב בני המשפחה היו מסייעים במלאכה זו [יהדות בוכרה גדוליה ומנהגיה, עמ' 577].

 

ב] בקהילת סוליצא היה רב הקהילה [הגאון רבי ישראל וישרון רובין זצ"ל] מכין קמח מריחיים של יד, ובשעת הטחינה היה מגלגל בעצמו את הריחיים עד כדי זיעה. את המצות אפו רק אחרי ראש חודש ניסן [אור ישע – מנהגי מהריי"ו, עמוד פז] .

 

ג] היה נוהג בעצמו לחלק 'טייגליך' [חתיכות של עיסה קטנות] לכל המתעסקים באפיית המצות. מנהג זה נהג גם האדמו"ר מצאנז זצ"ל [שם עמוד פא].

 

ד] בקהילת לוב נהגו לכנות את ליל ראש חודש ניסן בשם "לילת לבסיסה", ובכפרים קראו לו "לילת למרוקמה", על שם מאכל מיוחד שמכינים לכבוד לילה זה המורכב מגרעיני חיטה ושעורה טחונים וקלויים, המעורבים בסוכר, שקדים, תמרים, שומשום, ותבלינים נוספים [נחלת אבות עמ' עה]. מנהג זה היה מקובל גם במרוקו ובג'רבא [אור תורה, תשמ"ט, עמוד תרכז].

 

ה] [המשך המנהג-] המשפחה כולה מתאספת בבית ההורים, וראש המשפחה לוקח מפתח בימינו, ובשמאלו מוזג שמן זית לתוך הבלילה, ובוחש יפה את ה"בסיסה", וכך נוהגת גם האם ושאר בני המשפחה, ותוך כדי בחישת השמן משוררים בערבית כך: "יא פתאח בלא מפתאח, תרזקנה ותרזק מננה, יא עטטאי בלא מננה". תרגום: הפותח בלי מפתח, שהוא הקב"ה, תשפיע עלינו מטובך הגדול, למען נוכל גם אנו להיטיב ולתת ממנו לאחרים, פתח את ידיך ללא כל תגמול [נחלת אבות, שם].

 

ו] בקהילת פרשבורג, עירו של החתם סופר, נוהג היה הרב לומר קודם הדרשה לפני ארון הקודש תפילת "רשות" שחיבר. במהלך הדרשה היה אומר הרב לבני הקהילה שאם אין להם אנשים בעלי יראה שיודעים לבדוק את החסה היטב מתולעים שיקנו ירק בשם תמכא שבו החשש מועט [מנהגי רבותינו והליכותיהם: חתם סופר, עמ' קג-קד].

 

ז] בקהילת אמסטרדם נהגו שכל בעל בית יתן 2.5 גרוש מכל מאה גולדן שיש לו [לצדקה], הכולל קרקע, זהב, וכסף. חיוב זה חל רק על מי שגר בקהילה לפחות 12 חודשים [מנהגי אמסטרדם עמ' מז].

 

ח] בקהילת וורמיזא נהגו שאם חתן וכלה מתחתנים בראש חודש ניסן, יכולים הם להתענות כמנהג חתנים וכלות ביום חופתם [מנהגות וורמיזא, עמוד רכז (הרב קירכום)]. אכן יש שנהגו שאסור להתענות בו.

 

ט] רוב קהילות ישראל נהגו לברך את ברכת האילנות בראש חודש ניסן, ובלוב נהגו לברכו בחול המועד ברוב עם. כמו כן יש שנהגו שם לברך ברכת עצי בשמים על פרחי האילן, ואחר כך אומרים תפילה מיוחדת למנוחת הנשמות, וחותמים בקדיש [נחלת אבות עמ עו].

 

י] בקהילות אירופה נהוג היה לתלות את עירובי החצרות בבית הכנסת לכל שבתות השנה, ובקהילת וורמיזא נהוג היה שבערב שבת הגדול מסירים את הערוב שמבית הכנסת, מחלקים אותו לחלקים, ומחזירים לכל בית אב את חלקו. לאחר מכן מניח היה השמש כיכר לחם ששימשה בינתיים עירוב עד מוצאי שבת [מנהגים דקהלות קודש וורמיזא עמוד עט (הרב יוזפא)].

 

יא] אם שבת הגדול היתה חלה בערב בפסח ממש היה דורש הרב בשבת שלפני שבת הגדול. את הדרשה היה מוסר הרב קודם קריאת ספר תורה [שם ע' פ].

 

יב] בחב"ד נוהגים שבשבת הגדול לאחר מנחה אומרים עם הציבור "עבדים היינו" [כרם חב"ד עמ' 33]. עוד נהגו בחב"ד, שביום ב' בניסן שהוא יום ההילולא של הרבי מליובאויטש זצ"ל נוהגים לתת פדיון נפש לאדמו"ר.

 

יג] בקהילת בוכרה היו עשויים כלי המטבח מנחושת ולפני הפסח עברו ניקוי וציפוי מחדש, אם כי לרוב היו כלי מטבח ייחודיים לפסח שכונו בשם "פסחוהי" [יהדות בוכארה עמ' 586].

 

יד] יש מקהילות לוב שנהגו לאחל האחד לרעהו לאחר התפילה בשבת הגדול "שבת הגדול מבורך" [נחלת אבות עמ' עז].

 

טו] בקהילת תימן לא נהגו שדווקא הגדול שבקהל [הרב] דורש לפני הקהל בשבת הגדול, אלא קיימו כפשוטה את ההלכה המורה 'לשאול ולדרוש בהלכות הפסח' והיו עושים זאת בלימוד עם הקהל [ערב פסח שחל בשבת (הרב ערוסי) עמוד 7].

 

טז] נהגו קהלות ישראל שאם חל ליל הסדר במוצאי שבת מתענים הבכורים ביום חמישי או משתתפים בסעודת מצווה. אמנם בתימן לא נהגו כלל להתענות במקרה כזה [שם].

 

יז] מנהג ישראל שהחכם דורש בשבת הגדול מהלכות הפסח, אמנם המנהג הקדמון היה שהחכם היה עושה זאת ביום יג או יד ניסן. עם זאת בקהילה היהודית בלונדון לא נהגו כך [סדור הגאונים והמקובלים עמוד כב].

 

יח] בראש חודש ניסן היו מתכנסים בצפת כמה קבוצות וקוראים על עניני המשכן בפרשת "ויהי ביום השמיני" עד "וירא" [שם עמוד עו].

יט] מנהג ירושלים וקהלות רבות נוספות להשתטח בערב ראש חודש ניסן על קברי אבות וקברי צדיקים [ראה יהדות בוכארה שם]. במהלך חודש ניסן היו מקפידים בקהילת לוב לא לעלות כלל לקברים [נחלת אבות עמוד עו].

 

כ] עוד מקהילת בוכארה: כל בית אב היה משתדל בערב פסח לשחוט כבש, ואם לא היתה היד משגת היו משתתפים מספר משפחות בכבד אחד. את החלק המובחר של הכבש שלחו לרב [יהדות בוכארה שם עמוד 582].

 

כא] מנהג ירושלים שאופים את מצות המצווה שאוכלים אותם בליל פסח בערב פסח אחר חצות [סדור הגאונים עמוד עז].

 

כב] בלוב היו אוכלים בערב פסח אורז עם פולים ירוקים [נחלת אבות עמוד עח].

 

כג] באמסטרדם נהוג היה בשבת שלפני הפסח להכריז על סוף זמן אכילת חמץ. כמו כן היו מכריזם על זמן תפילת שחרית של ערב פסח, וזמן תפילת שחרית של יום א של פסח [מנהגי אמסטרדם, עמו' מח].

 

כד] עוד מאמסטרדם: בערב פסח, תפילת שחרית היתה מתחילה בשש וחצי בבוקר [שם].

 

כה] מנהג קהילת ג'רבא שבטוניס היה, שאין הכהנים עולים לדוכן לנשיאת כפים בחול אלא במוסף של שבתות וימים טובים, מלבד ראש השנה ויום כיפורים שבהם עולים גם בשחרית ובנעילה. גם ביום ראש חודש ניסן היו עולים הכהנים בתפילת מוסף [אור תורה תשמ"ט עמוד שז].

 

כו] יש שאומרין תפילת יום כיפור קטן בכל ערב ראש חודש, ויש שנהגו לאומרו רק בערב ראש חודש ניסן. בחב"ד אין אומרים לעולם סדר 'יום כיפור קטן' [אוצר מנהגי חב"ד, עמוד 21].

 

כז] מנהג הגעלת הכלים בקהילת וורמיזא: לוקחין סיר גדול מאד השייך לקהילה המיועד למטרה זו בלבד, מניחים אותו מאחורי בית הכנסת, ומבעירים אש גדולה תחתיו. בתחילה היו מגעילים את הסיר הגדול עצמו, ולאחר מכן היה הקהל מגעיל בו את כליו. לצידו של הסיר הגדול עמדו שלשה סירים קטנים יותר של מים קרים ובהם היו שוטפים את הכלים לאחר ההגעלה כדין. סמוך למקום ההגעלה ישב הרב אב"ד, והקהל היה ניגש אליו ומראה לו את הכלים כדי שיפסוק האם צריכים הם הגעלה [מנהגים דקהלות קודש וורמיזא עמוד פב (הרב יוזפא)]. 

 

ויהי רצון שיקבץ ה' את כל גליותינו, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלים בבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.