א] בקהלות ישראל נהגו להתפלל ולבקש ביום ט"ו בשבט שיזמין להם ה' אתרוג כשר יפה ומהודר לקראת חג הסוכות הבא עליהם לטובה. מטעם זה נהגו לאכול מפרי האתרוג בט"ו בשבט [בני יששכר מאמרי חודש שבט]. 

 

ב] יש שהסבירו כי אין הכוונה לאתרוג כפשוטו אלא לתפילה עבור התענגות וטעם בתורה הקדושה לפי ש"אתרוג" בגימטריא עולה כמנין "תורה" [ילקוט עץ חיים – טו בשבט].

 

ג] בחסידות קלויזנבורג [צאנז] נהג האדמו"ר זצ"ל לערוך את שולחנו ביום חמשה עשר לעת ערב, והיה נוטל את ידיו לסעודה. בסעודה נהגו לזמר את המזמור 'הללו את ה' מן השמים' [תהלים קמח], והיו שזמרו גם את המזמור 'ברכי נפשי' [הליכות חיים עמוד צד].

 

ד] בט"ו בשבט כידוע נוהגים להעלות על השולחן מינים שונים של פירות ארץ ישראל [מג"א קלא, טז]. ויש שנהגו לאכול חמשה עשר מיני פירות כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהילים [ברכת דוד, עמוד רד: תהלה לדוד ע' קסו]. בצאנז נהוג היה, שאם חל ט"ו בשבט בשבת, היו מעלים את הפירות הרבים בכל שלושת הסעודות [הליכות חיים, עמוד צו].

 

ה] נהוג לאכול מיני מרקחת שנעשו מהאתרוג שיצאו בו ידי חובה בסוכות האחרון [עץ חיים עמוד עג].

 

ו] יש מנהג לאכול שלשה סוגים של פירות: פירות עם קליפה [כמו תפוח], פירות ללא קליפה [כמו זית], ופירות שצריך להסיר מהם את הקליפה [כמו בננה או תפוז] – ספר אוצר אפרים עמוד א'קסח.

 

ז] אצל הספרדים נהגו לומר פסוקי תנ"ך, משניות, גמרא, ומאמרים מהזוהר ביום זה [שם].

 

ח] רבי מנדלי מויזניץ בשם חותנו רבי ישראל מרוזין כתב שצדיקים ואנשי מעשה נוהגים ללבוש בט"ו בשבט בגדי יום טוב לבנים כיוון שיום זה הוא יום הדין לאילנות והאדם הוא עץ השדה. כמו כן היו עורכים סעודות של מצווה בלילות ט"ו בשבט.

 

ט] אצל האדמו"ר מבעלז זצ"ל נהוג היה לאחר אכילת הבשר בסעודת ט"ו בשבט, שהאדמו"ר היה מחלק פירות לכל הנאספים על שולחנו, ולאחר חלוקת הפירות היה האדמו"ר מוסר דרשה שנסובה על שבחה של ארץ ישראל [אילנות השדה עמוד לח].

 

י] האדמו"ר מויזניץ היה נוהג גם כן לחלק פירות לכל הנאספים וגם הילדים שהיו במקום קיבלו חבילות פירות מיוחדות [שם].

 

יא] אצל הספרדים כפי שכבר צויין בקיצור לעיל לומדים כמעט כל הלילה, ומהדרים לאכול סוגי פירות שונים, ולפני כל אכילת פרי כמו גם לאחריו ילמדו לימודים מיוחדים המלוקטים מהתנ"ך ומהזוהר. כמו כן משוררים ואומרים מזמורי תהילים ופזמונים מיוחדים, ונדפס ספר מיוחד ל כך בשם 'פרי עץ הדר' [מחזור ליוורנו תר"ל, כף החיים סימן קלא, ילקו"י מועדים עמוד רמח].

 

יב] בליל ראש חודש ניסן נהוג היה בקהילת יהודי ג'רבה לקיים את טכס הבסיס"ה. מהו טקס זה? לאחר התפילה חוזרים המתפללים הביתה לסעודה ובעלת הבית מכינה מבעוד מועד קמח מחיטה, שעורה ודוחן שנטחנו יחד. לאחר הסעודה שופך בעל הבית מבקבוק שמן לתוך הקמח, וכל אחד מבני המשפחה שם את אצבעו תחת קילוח השמן. לאחר מכן נוטל בעל הבית כף ומערבב את השמן עם הקמח כשהוא נושא תפילה קצרה בערבית. בג'רבה ייחסו חשיבות רבה לטקס זה ואף אנשים שהיו נמצאים במרחקים היו נוהגים להגיע לבית לכבוד הטקס.

 

את הבסיס"ה המיוחדת הזו היו מכינים בעוד שני ארועים: לכבוד האשה היולדת, וביום ט"ו בשבט, אם כי אז לא היו מקפידים על כל ההנהגות שקיימות היו בטקס הבסיס"ה של ראש חודש ניסן [ג'רבה יהודית, עמוד 86].

 

יג] בקהילת אמסטרדם ובעוד מקומות נהגו שלא לומר תחנון בשחרית ולא במנחה, הן לפניו והן בו עצמו, מאידך בשבת שחל בה ט"ו בשבט היו אומרים 'צדקתך' [מנהגי אמשטרדם, עמוד קמג]. בחב"ד לא אומרים גם בשבת 'צדקתך' [שמירת המועדים, עמוד 182], וכך הוא מנהג הספרדים [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רמח].

 

יד] בענין חודש שבט עצמו: רבינו יהודה חסיד כתב בצוואתו שלא ישחט אדם אווזים בחודש שבט. בעקבות דבריו כתב הרמ"א שיש מקצת שוחטים שנזהרים שלא לשחוט שום אווז בחודש זה אלא אם כן אוכלים מליבו של האווז. הסיבה היא מפני קבלה המסורה בידם שישנה שעה אחת בחודש שבט שאם שוחט בה אווז ימות השוחט - אם לא יאכל משחיטתו. סביב זה יש מנהג נוסף שהשוחט היה מקבל את רגל האווז בחודש זה.

 

מאידך, רבי יהונתן אייבשיץ יצא בחריפות נגד מנהג זה וכתב כי צוואתו של רבי יהודה החסיד נאמרה רק לבני דורו שאז עסקו הגויים בכישוף באווזים, אולם לנו בני ישראל יש איסור בתורה של 'לא תנחשו' ועל כן כיום אין כלל לחשוש מדברים כגון אלו [שבילי המועדים עמוד 464-465].

 

טו] בבוכרה שבה נהגו לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים מקובל היה לקרא לקרא לט"ו בשבט "חג של שבעת המינים" [הר צבי – שמות ע' קטו].

 

טז] היו צדיקים שנהגו ללבוש קיטל [בגד לבן המיוחד לימים נוראים] ביום ט"ו בשבט [קובץ תפארת ישראל, ז, ע' 4].

 

יז] בחסידות בעלז נהוג שמלבד הפירות המרובים שעל השולחן מביאים גם הערינג [דג מלוח] וטובלים אותו בשמן זית מפרי הארץ [המחנה החרדי מספר 467].

 

יח] בספר אהל ישכר לרבי מוואלברז זצ"ל כתוב שיש לבקש בט"ו בשבט על המצות לפסח הקרוב שיהיו כשרות בתכלית ללא חשש חמץ חס ושלום.

 

יט] מסופר שבחסידות מונקטש ציווה הרבי פעם אחת לזמר ביום ט"ו בשבט שחל ביום חול את הפיוט "צור משלו אכלנו" [תהלה לדוד עמוד קז].

 

כ] תיאור מהקהילה היהודית שבעיר באמביי שבהודו: היו ישובים המון רב אצל הגביר המהולל דוד ששון, ועל השולחן היו מונחים כחמישים מיני פירות מארצות שונות. כל אחד מן המסובים אומר יהי רצון ותפלות נוספות מתוך הספר 'פרי עץ הדר', אוכל מהמין המתאים וכל המסובין מחרים מחזיקים אחריו. אחר כך מברכים על היין ועושים קידושא רבא, ולבסוף נוטלים ידיים ויושבים לסעודה מליאה [ספר אבן ספיר לתייר המפורסם רבי יעקב ספיר, הובא בתהילה לדוד ע' קעד].

 

כא] הגאון האדר"ת נהג ללמוד את הלכות מעשר שברמב"ם ביום ט"ו בשבט [שם].

 

כב] בקהילת וורמיזא מקובל היה שהתלמידים חופשים מלימודם ביום זה, והמלמד מחוייב להביא לתלמידיו כשהוא יוצא מתפילת שחרית בבוקר, יין שרף ולק"ח [מנהגים דק"ק וורמייזא].

 

כג] בחב"ד נהגו להקפיד על אכילה מפירות האילן דווקא להבדיל מחיטה ושעורה למשל. עוד נהוג בחב"ד מלבד אכילת שבעת המינים, לאכול גם חרובים ביום זה [נטיעות הארץ, עמוד 428].

 

כד] רבי חיים פלאג'י כתב שנהגו ברוב תפוצות ישראל שהאיש מברך אחר ברכת המזון על החיטה ,חלב חיטים ישביעך" כדי שיהיה לו - כמפרנס הבית - מזונות בריווח, האשה מברכת על הגפן "אשתך כגפן פוריה", הבן מברך על הזית "בניך כשתילי זיתים", הבנות מברכות על רימון ואגוז שפרים מכוסה שכן 'כל כבודה בת מלך פנימה', והתינוקות מברכים על דבש ותפוח בעקבות הפסוק "תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך" [אילנות השדה עמוד לו].