מנהגי לג בעומר
- פרטים
- קטגוריה: דינים ומנהגים
- פורסם בראשון, 10 מאי 2020 15:27
- נכתב על ידי אליעזר היון, עורך
ל"ג בעומר הוא חג בו מגיעים לידי ביטוי אחדים מן המנהגים היפים ביותר אך גם הבלתי מוכרים כל כך לציבור הרחב. כולם בוודאי מכירים את טקס 'הדלקת המדורה' אך מהו מקורו של מנהג קדום זה? ואילו עוד מנהגים מרתקים קיימים בעדות ישראל?
להלן קיבצנו כמה מן המנהגים היפים והבולטים שפשטו בתפוצות ישראל במהלך הדורות.
הדלקת המדורה
מהותו של ל"ג בעומר כמועד קטן, קשורה ונסמכה בספרות ההלכה הקדומה והמאוחרת, כראשונים וכאחרונים, בגורל תלמידי רבי עקיבא שביום ל"ג בעומר פסקה מיתתם, או שרק ל"ג ימים בין פסח לעצרת מתו. על כן התעלה י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, ונחשב כיום מיוחד לשמחה באמצע ימי העצב והאבלות של ימי הספירה והיה למועד קטן, שנתבטלו ונדחו ממנו איסורי אבלות.
כנגד זה לא מצאנו אצל עמודי ההלכה ונושאי כליהם קישור הלכתי בין ל"ג בעומר כיום של שמחה והפגת מנהגי האבלות, לבין רבי שמעון בר יוחאי, כאיש אלוקי שגילה את האור הגנוז של הזהר לתלמידיו בל"ג בעומר. יום פטירתו בל"ג בעומר, וכיוצא בזה יום הולדתו, וגם סמיכתו, ויום חתונתו עם אשתו (ממש), וגם יום יציאתו מן המערה, לא נזכרו בשום מקום בש"ס, ולא במדרשים, אף לא בזהר, כאירועים שקרו בי"ח אייר הוא ל"ג בעומר אלא מסורת קבלה בעל פה היו.
בספר ערוך השולחן כתוב: ורגילין לקרוא לל"ג בעומר הילולא דרשב"י. ובארץ ישראל מרבין בתפלה והדלקת נרות על קברו הקדוש ואומרים שנסתלק ביום זה, וגם יצא מהמערה.
מסורת קבלה על פטירתו של רשב"י בל"ג בעומר נזכרת בכתובים מימי הביניים, המספרים על יהודים שעלו למירון להשתטח על קברו של רשב"י וקדושים אחרים. רבי עובדיה מברטנורה, מספר באיגרתו אל אחיו, בשנת רמ"ט (1489) על ההדלקה על קבר רבי שמעון: "בי"ח אייר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד הנר - תמיד הדולק על הקבר.
בספר 'איבא דאברהם' מובא: "אפשר לתת טעם לזה שמרבין בנרות ועושיו מדורות ביום זה, להורות שימי הספירה ניתנו בכדי להאיר את חשכות החומריות, ודבר המסוגל לזה הוא תורתו של רשב"י, ספר הזוהר, ולכן מרבין בנרות בהילולא דיליה, וזה על דרך הכתוב כי אשב בחשך, ד' אור לי".
צילומים אלי קובין
שריפת בגדים יקרים
יש שנהגו ליקח בגדים יקרים ולשרוף אותם במדורת ל"ג בעומר. בספר "ציונים יקרים" מובא המעשה הבא: פעם אחת היה רב אחד במירון, וראה אנשים ונשים באים ומשתטחים אל הציון דרשב"י, והביאו עמהם בגדים חשובים של שש ומשי ושאר מטפחות בדמים יקרים, ושורפים אותם אצל קבר רשב"י בשמחה רבה, ובראות הרב כן מנע אותם מלשרוף בגדים הנ"ל וצוה להם שימכרו הבגדים ויתנו דמם לעניים, ותיכף באותו לילה בא לו רשב"י זיע"א בחלום ואמר לו כשם שמנעת אותם מלעשות שמחתי, לכן לא ישלים שנתו רחמנא ליצלן. אותה שעה נזדעזע הרב וקם משנתו, ומרוב פחדו קרא לאנשים ההם וביקש מהם שיעשו כמנהגם, והוא גם כן השתדל עמהם. וביום שאחר כך עשה הרב הנ"ל סיגופים ותעניות והרבה בתפילה ובתחנונים, חזר רשב"י ובא אליו פעם ב' בחלום, ואמר לו אל תצער עצמך כי כבר נגזר עליך הגזירה, ולא עבר ג' חדשים ונסתלק הרב בחולי מעיים רח"ל. גם בספר 'בית ישראל' מסופר כי הרה"ק ר' ברוך ממעזיבו'ז זי"ע היה נוהג לקנות בכל שנה סודר, ושלחו למירון להשליכו להמדורה שנדלק לכבוד הרשב"י.
צריך לציין כי יש שערערו על עצם ההילולה והשמחה בליל ל"ג בעומר כמו גם על מנהג זה של 'שריפת בגדים יקרים'. על שני מנהגי הילולת ל"ג בעומר עירער במיוחד רבי יוסף שאול נתנזון ב"שואל ומשיב" (מהדורה חמישית, סימן ל"ט): א. אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות, ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יו"ט במות רבנו הגדול רשב"י. ואם הזוהר קראו הילולא דרשב"י, היינו שמחה היא לו שהלך למנוחה, אך אותנו עזב לאנחה. ב. אבל באמת הרבה יש לדבר בזה על מה שנהגו לשרוף בגדים עליו בל"ג בעומר והם עוברים על בל תשחית. והרבה יש לדבר בזה, ומה אעשה כי בעונותינו הרבים לא ישמעו בזה לקול המורים. ופשיטא שבימי האר"י ושאר קדושים אשר בארץ לא היו עושים רק לימוד על קברו ותפילות ותחנונים ופשיטא שהבית יוסף וסיעתו לא היו מניחים לעשות כזאת, ורק אחר כך נתחדש המנהג ואחר כך חשבו למנהג קדום ומתייראים שלא יענשו ח"ו (אם לא יעשו ההדלקה וההילולא). ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי ארץ ישראל בזה, שיותר היה ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם.
על מנהג ההדלקה הזו ערער גם ר' יוסף בן חיים חזן (חקרי לב, יורה דעה, סימן יא): ואיני מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן. ועם שידעתי גדולת רשב"י ז"ל בשמים ממעל ועל הארץ, לבי אומר לי דאין רצונו בכך. ראה עוד בשו"ת שם אריה (או"ח סימן יד), והנה כל ימי תמהתי על זה, שמחה זו מה זו עושה, ואדרבה הלא מצינו כי ראוי להתענות ביום מיתת צדיקים. אבל מה מקום לשמחה גדולה כזאת.
חץ וקשת
נהגו בעיקר בעדות החסידים, לשחק במשחקי חץ וקשת וקליעה למטרה. ההסבר: לדעת אלה המקשרים את עניינו של ל"ג בעומר למרד בר כוכבא וליום של נצחון על הכובש הרומי, יתפרש המשחק בקשתות ובחיצים כמבקש לסמן לדורות: "ללמד בני יהודה קשת". ראה בני יששכר (מאמר ג, ל"ג בעומר, סעיף ד). בין מכלול הטעמים למנהג התלמידים שיורים בקשת ביום ל"ג בעומר, כתב, שהוא כעין ללמד בני יהודה קשת. בעדות אשכנז נהגו מזה דורות תלמידי החדרים לצאת אל היער מזויינים בקשתות וחיצים, ובראשם מפקד מיוחד - גנרל של ל"ג בעומר. ואמנם גנרל זה, בר בי - צבא דחד יומא, היה נוהג להתחקות על מעשי החיילים בעיר וללמוד מהם נימוסים וסדר, וחייליו בעזרת הרבי ובני הבית טרחו להכין את הציוד המלחמתי לל"ג בעמר - קשת וחיצים.
חלאקה
אחד המנהגים הנפוצים ביותר בל"ג בעומר הוא גזיזית מחלפותיו של פעוט שהגיע לגיל 3 שנים על יד קברו של התנא הקדוש. מהו המקור למנהג זה?
רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד שהאר"י הקדוש ז"ל ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר".
יש הסוברים שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבל שמואל ב'נבי סמואל' בתאריך כ"ח באייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כנגד משקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570)העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר.
מנהגי קהלות
מנהג עדן
בל"ג בעומר נהגו להדליק נרות בבית-הכנסת כמו ביום טוב ובא הציבור
לבית הכנסת ולמד ספר משלי כולו ואחר-כך זמר ופיוט בר-יוחאי ואח"כ
זוהר. לאחר תפילת שחרית קראו זוהר, ושבחי רבי שמעון בר-יוחאי מאמרים
מפוזרים .
בחדרי תימן
כת ה"עיקשים" בתימן תומכי ספר ה"זוהר" משכימים קום ביום ל"ג בעומר ,
הולכים להסתפר והולכים אחר כך לבתי כנסיות ללמוד זוהר, מרבים בהדלקת
נרות לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי ויתר הקדושים והצדיקים ועושים חג במאכל
ובמשתה, עורכים נישואים וחגי משפחה .
ואילו כת ה"דרדעים" המתנגדים לזוהר, אינם עושים כל חג בל"ג בעומר. יוצאים לעבודה כרגיל, אין סעודת חג וגם נישואים לא יערכו באותו יום. הילדים לומדים כל היום בחדר ואינם בטלים מלימודיהם .
מנהגי מצרים
יש נוהגים לגלח ביום ל"ד בעומר, כמו שנוהגים בני ספרד ויש נוהגים
להסתפר ביום ל"ג בעומר כמנהג אשכנז [מתוך "נחלת שבעה", סימן י'].
קבורת "גניזה" ברודוס
ל"ג בעומר ברודוס היה חג כמו פסח שני. ביום זה נהגו לקבור את "הגניזה".
אספו את כל הספרים הישנים, דפים קרועים של ספרי דת ותפילה מבתים פרטיים ומזה הגנוז בגניזה בבתי הכנסת וסידרו להם לוויה. הקהל שר שירי תוגה, אמר מזמורי תהילים ותפילת אשכבה. יחד עם הספרים הישנים יש וקברו את ספרי הקהל הישנים, דינים וחשבונות מחיי הקהל, פינקסים שעבר זמנם ובדרך זו נעלם מאתנו חומר היסטורי חשוב לחיי הקהילה היהודית .
[פרופ. א. גאלאטי תולדות היהודים ברודוס פרק י"ג].
פינת רשב"י בתוניס
בתוניס נוסעים מכל הארץ לבית הכנסת העתיק "איל ג'רבה" הנמצא על האי
ג'רבה הסמוך לתוניס. שם עומדים בתפילה כל היום ולעת ערב עורכים סעודה
רבתי לעניים .
אלה שאין ביכולתם לנסוע לג'רבה מתאספים בבתי כנסיות. כל אחד מכין לו
ולמשפחתו פינה מיוחדת היא "פינת רשב"י" - וזכותו של הצדיק תגן עליו כל
השנה. בפינה זו מדליקים מנורה מיוחדת היא "מנורת רבי שמעון בר-יוחאי".
בבית מדליקים נברשת ענקית בעלת עשרות נרות מעוטרת פרחים צבעוניים .
אחרי הצהרים מביא כל אחד את מנורתו לבית הכנסת ללמוד לאורה לזכר
הצדיק. כתום ה"לימוד" נערכת סעודה גדולה לבני הנוער בעיקר . [מתוך יצחק אלפסי "נרות שבת"].
ליל שימורים במרוקו
ל"ג בעומר במארוקו היה נחשב יום חג ובלילה שלפניו התאספו מניינים - מניינים ללמוד כל הלילה והיו אוכלים ושותים ושמחים. בטטואן שבמארוקו היו קוראים לל"ג בעומר "ליל הילולא". עד חצות ליל קראו בזוהר והלכו אחר-כך לרב הראשי לסעודה. הרב קרא תפילת אשכבה או הזכרת נשמות לבני העדה שהלכו אותה שנה לעולם .
יהדות לוב
בבושאייף, בית הכנסת המרכזי למורשת יהדות לוב במושב זיתן עורכים כמידי שנה את ההילולה ואת טקס החינה המסורתי. הציבור הרחב מוזמן.
בהכנת המאמר הסתייענו במאמרו של ד"ר נפתלי טוקר, באתר של ישיבת 'תיקון המידות', ובאתר של מכון החגים.
