{jcomments off}נפתלי בנט, יושב ראש הבית היהודי אמר השבוע בראיון לכיפה את המשפטים הבאים: "החוקה מצוינת אבל לכל דבר יש מי שיתנגד. יש כאלו שמפחדים ליטול אחריות ולהנהיג. זה מזכיר לי את חטא המרגלים – החטא היה הפחד לנצח. אנחנו משמעותיים בתחום הביטחון, הכלכלה והתחום המדיני. זה אף פעם לא היה כך ותמיד עסקנו רק בבניית מקוואות. מקוואות זה חשוב אבל אנחנו לא שם ואני לא רוצה שיחזירו אותנו לימי מש"ק הדת. מתנגדי החוקה מבקשים להחזיר אותנו להיות גבאי בית כנסת".
אינני נכנס לפולמוס הפנים מפלגתי של מפלגת הבית היהודי, אין זה תפקידי, ובטח לא תפקידו של 'איגוד בתי הכנסת' הפונה לכלל הקהלים בישראל. אני כן מבקש להביע התנגדות עזה לשימוש בביטוי האומלל המשתמש ב'גבאי בתי הכנסת' כסימבול לתפקיד פרימיטיבי, מרוכז בעצמו, מיושן, וחסר מעוף.
בעיני מדובר בלא פחות מחרפה. האמירה זו המגיע מאדם חובש כיפה, העומד בראש מפלגה דתית, פוגעת באנשים המסורים ביותר במוסד החשוב ביותר לעם היהודי – בית הכנסת, בוודאי בחודש אלול – החודש בו מוסרים האנשים הללו את נפשם כדי לדאוג להמוני בית ישראל למקום תפילה נח, ידידותי ונעים.
בשעות האחרונות קיבלתי עשרות פניות מגבאים שסיפרו לי על תחושת הפגיעה. נוצר כאן עלבון כלפי שלוחי ציבור שרק מנסים להגיע לקהלים חדשים ולהאהיב עליהם את בית הכנסת. בית הכנסת והגבאים שלו אינם אנרכיסטיים, ואינם מיושנים. הם אינם מרוכזים רק בעצמם כפי שמשתמע מן האמירה האומללה הזו.
מן הראוי שבימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, יחזור בו שר הכלכלה מן הביטוי שיצא, יש לקוות, בשגגה מפיו, ויבהיר כי לא לכך הוא התכוון.