סיפורו האישי והמופלא של הקדיש היהודי

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: חדשות בתי הכנסת

פורסם בשני, 28 אוגוסט 2017 10:20

נכתב על ידי איגוד בתי הכנסת

במבט לאחור, מודה היום שאול מייזליש, שאת הספר המצליח על מקורה של תפילת הקדיש – חיבר ממקום של מבוכה, או לפחות של חוסר ידע מציק.

"באחד הימים עברתי במלון הילטון שם פגשתי את ידיד וותיק, ליאון צ'רני שאת פניו מעטר זקן קטנטן. הוא סיפר שאמו נפטרה, והוא מחפש מנין להגיד קדיש". ליאון צ'רני, שנפטר בשנה שעברה, היה פרקליט ואיש עסקים בינלאומי שהיה מעורב באופן מסיבי בהצלחתם של הסכמי קמפ דיוויד ובעלייתם של אלפי יהודי ברית המועצות לישראל. כשאמו נפטרה, נזכר הסופר שאול מיזליש, דחה האיש שעבד באופן צמוד עם גולדה מאיר, ג'ימי קרטר ויצחק רבין טיסות ופגישות הרות גורל רק כדי שיוכל לומר את תפילת הקדיש במניין.

השנים פסעו ביחד לבית הכנסת אחדות שיבת ציון, וליאון שאל את רעהו אודות הקדיש. "לאחר שסיפרתי לו את כל מה שאני יודע שאל אותי שוב איש העסקים המפורסם: הכל טוב ויפה, אך על איזה רקע חוברה התפילה, פה שתקתי, ומהשתיקה הגדולה הזו נולד הספר המיוחד הזה על גלגולה של התפילה אולי היהודית ביותר".

שני החברים חברו למלומד נוסף, פרופ' נתי לאור, ובמשך חודשים ארוכים כתבו ביחד את הרקע לספר כאשר מהר מאד העלו בידם שני מסקנות מרתקות: א. אין בקדיש ולו תיבה אחת המתייחסת לאבל, שכול או אסון. ב. הקדיש החל להיאמר לאחר פטירתו של אדם אהוב רק אחרי המאה ה-13, ובמילים אחרות, לפני כמה מאות שנים בסך הכל.

איך זה יכול להיות, איך אזכור בגמרא ל'קדיש'?

"יש בוודאי, במסכת ברכות למשל, וגם במסכת שבת שם גם נזכר שבח אמירת 'יהא שמיה רבה', אבל זהו קדיש הנאמר בסיום מסכת, לא קדיש הנאמר על איש קרוב שהלך לעולמו".

הסיפור האישי של הקדיש

הסיפור של הקדיש כתפילה על הנפטר, כפי שהעלו מיזליש וצ'רני לא פחות ממדהים.

בשנת 1286 נכלא המהר"ם [רבי מאיר] מרוטנבורג בבית האסירים 'איינזישהיים' כשניסה להגר לארץ ישראל. כליאתו של אחד מגדולי הרבנים הניעה את קהילות ישראל לפתוח את כיסיהם כדי להמציא את סכום הכופר העצום שדרש אז הקיסר הגרמני.

הכסף נאסף, אלא שהמהר"ם הודיע לחתנו הרא"ש [רבינו אשר] שהגיע לבשר לו על כך ביחד עם רבי יצחק בן משה ['האור זרוע'], כי הוא מסרב בתוקף להשתחרר. 'אינני מוכן ששיטת הכופר והסחיטה יהפכו לשיטה בידי השלטונות' אמר, 'אם נשלם את הסכום העצום, מחר הם יכלאו אותי שוב, ולאחר מכן יכלאו רבנים נוספים והיהודים לא יחדלו מלשלם את הסכומים הללו'. בדבריו הסתמך המהר"ם על דברי המשנה במסכת גיטין כי אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם. סופו של הסיפור העצוב, שהמהר"ם נותר בכלא בתנאים איומים כשהוא סובל מסכרת וממחלות נוספות, שם גם נפטר. רק 14 שנים לאחר מכן הסכימו שלטונות הכלא לשחרר את גופתו לאחר שיהודי בשם אלכסנדר ווימפן פדה אותה בסכום עצום.

תקופה זו הייתה קשה במיוחד לעם היהודי. לא חלפו שנים רבות ממסעי הצלב בהם נכחדו קהילות שלמות, וברחובות השתוללה מגיפת הדבר השחור שהשמידה חמישית מן האוכלוסייה בעולם. המגיפה יוחסה, איך לא לעם היהודי שאשם כמו תמיד בכל. שרשרת האירועים הקשה הזו הצמיחה תנועה כפרנית גדולה, ואצבע מאשימה כלפי שמים הונפה גם על ידי גורמים בעם היהודי. "התנועה הזו מזכירה את מה שהתרחש אחרי השואה, אז גם נוצר שבר אמוני גדול, ואנשים חדלו מללכת לבית הכנסת ולקיים מצוות", אומר מיזליש.

הרא"ש שביקר את חמיו סיפר לו על הלך הרוח המתנהל בחוץ והמהר"ם פסק: נדרשת אמירה. אמירה, או תפילה שיש בה צידוק הדין, בה מקבל היהודי את המאורע הקשה, ובה הוא מכריז כי למרות הקשיים ולמרות הצרות הוא ממשיך לדבוק בקב"ה ולהאמין בו.

כך למעשה נולד הקדיש. מתפילה של סיום מסכת, לתפילה של קבלת הדין והמשך האמונה באל למרות הכל. "לפני זה טקס הקבורה היהודי כלל רק הנחת הגופה בקבר", מסביר מיזליש, "להבדיל מהגויים שהיו מלבישים את הנפטר בבגדים יפים ועורכים צרמוניה שלמה סביבו אצל היהודים מעשה הקבורה היה ענייני לחלוטין".

הרא"ש החל להפיץ את התפילה בקהילות ישראל, והיא פשטה במהירות. בינתיים המשיכו הפוגרומים והאנטישמיות והרא"ש ומשפחתו ביקשו לברוח מגרמניה. המהר"ם הציע להם להימלט מזרחה, לכיוון ספרד, מחרבו הארוכה של רודולף הקיסר הגרמני, והרא"ש שלח את בנו רבי יעקב ['בעל הטורים'] לבחון את המקום. בדרך עובר הרא"ש בקהילות נוספות כמו אלזס בצרפת ועוד וממשיך להפיץ את התפילה.

בספרד פגש רבי אשר את רבי שלמה בן אדרת ['הרשב"א'], וסיפר לו על הקדיש ועל דברי חמיו. הרשב"א הגיב כי בספרד מצב היהודים טוב בסך הכל, והציע כי לתפילת הקדיש תתווסף גם תפילה אישית, כדי שלא תסוב רק על האירועים הקשים שחוו יהודי גרמניה. מכאן, מופיעים המילים 'ורפואה... ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראל ואמרו אמן' כפי המקובל בנוסח עדות המזרח. אגב, כוס התרעלה כידוע, הגיעה גם לספרד במאות הבאות עם גירוש היהודים, התפשטות האינקוויזיציה וטקסי האוטו דה פה היהודים לשמצה.

מספרד מופץ הקדיש לכל העולם, ואף לקהילות היהודיות שבתימן. שם באופן מעניין, הם מוסיפים את שמו של הרמב"ם שהיה נערץ עליהם כשהם אומרים 'לשמו של רבי משה בן מימון'. במאה ה-16 לקח רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך את התפילה מספרד והביא אותה לארץ ישראל, שם ישב ופעל. רבי משה איסרליש שחי בפולין וכתב את חיבורו שנדפס עם השולחן ערוך הביא אותה לפולין וכך התפשטה בעולם כולו.

"הקדיש כתפילה על נפטר, נוצר אם כן בנסיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות אך היום הוא נפוץ בכל פינה בעולם היהודי", מסכמים מחברי הספר.

מהייקים לאיצקוביץ

במהלך הספר עורכים שלשת המחברים מסע בקהילות ישראל בעקבות הקדיש. כך למשל הם מבקרים בחסידות גור, בבתי הכנסת של הייקים [בחלקם למשל אומרים היתומים את הקדיש בשורה אחת, או בצמוד לבימה], בשטיבעל הגדול בעולם – איצקוביץ בבני ברק [שם מבקרים בכל יום כ-20 אלף מתפללים], בקנדה בקרלין ובעוד. על קרלין הם מתעכבים וחושפים את סיפורו של האדמו"ר שהגיע מפולין לישראל בשנת 1939, טרום מלחמת העולם, ואז בחר לחזור לגיא ההריגה למרות הסכנה, בטענה כי אינו יכול לנטוש את חסידיו. כשהגיע לפולין הוצע לו להימלט שוב אך הוא סירב שוב, ודרש לצאת מן המכונית בה נסע. כשנלקח על ידי הגרמנים למסעו האחרון הותיר אחריו סידור שנותר פתוח על דף הקדיש: "האדמו"ר ביקש וציווה בכל שהותו שם לומר מתוך ראיית הנולד, את תפילת הקדיש שנישאה לבסוף על השמדתם של מיליוני יהודי פולין ואירופה", אומר מיזליש.

סיפור מרתק נוסף הנחשף בספר מתאר אישה יהודייה ירושלמית ממשפחה מכובדת שנטשה את בעלה ואת ילדיה ונמלטה עם ערבי לחברון. כל ירושלים המתה אך האישה נותרה בעיר הערבית. על דבר אחד לא וויתרה למרות הכל – הדלקת נרות בערב שבת. באחד מימי השישי הגיעו שני סוחרים צעירים לעיר חברון, ובעקבות השעה המאוחרת נאלצו לשבות שם. הם דפקו על דלת ביתה של האשה שעל חלונה דלקו שני נרות, וזו קיבלה אותם במאור פנים, סידרה להם מקום לינה בביתה וסידרה להם משפחה יהודית אצלה אכלו. במוצאי השבת, נפטרה האישה. בעלה, הערבי, התוודה בפניהם כי אשתו היתה יהודיה ומכאן הנרות שבחלון. הוא גם אמר להם כי צוואתה האחרונה היתה כי יקברו אותה בקבורה יהודית בהר הזיתים. שני הצעירים, ממלאים את בקשתה של האישה וביחד עם בעלה הערבי ועם ילדיה הערבים הם נוטלים את הגופה ונוסעים לירושלים.

עם הגיעם לירושלים מתפשטת השמועה במהירות, וזמן קצר קודם הקבורה מגיע בעלה הראשון, היהודי ולמרבה התדהמה מספר לנוכחים כי שני הסוחרים הצעירים שהתארחו בחברון אינם אלא ילדיה הראשונים של האישה. על שפת הקבר אם כן נוצר מצב סוריאליסטי ומרגש במיוחד: הילדים היהודים, לצד הילדים הערבים, הבעל היהודי לצד הבעל הערבי טומנים את גופתה של האישה ואומרים כולם את תפילת הקדיש. "את הסיפור הזה שמענו ממקור נאמן, ועל כן הבאנו אותו בספר".

הספר המקורי יצא לפני 5 שנים באנגלית וזכה להצלחה רבה. כעת יזמה רעייתו של ליאון צ'רני ז"ל צילי צ'רני שתיבדל לחיים את הוצאתו של הספר בעברית במהדורה מהודרת. בסופו של הספר צירף מיזליש הלכות ומנהגים רבים אותם כתב בעבר בספרו 'זיכרון לברכה'. "צילי רצתה להנציח את זכרו של בעלה שהיה אדם כל כך מיוחד, והיא בחרה להוציא את הספר מחדש במהדורה מפוארת וחגיגית", אומר מיזליש.

ערב להשקתו של הספר ולכבודו של ליאון צ'רני ז"ל ייערך במרכז התרבות משכנות שאננים-ירושלים, ביום חמישי ט' אלול, 31.8.17 בשעה 20.00 בהשתתפות מחברי הספר, הזמר שלמה גרוניך, רעייתו של ליאון ז"ל ואישים נוספים.