כששי עגנון ויוסף קלאוזנר נלחמו בחילול שבת

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: חדשות בתי הכנסת

פורסם בראשון, 17 ינואר 2016 12:21

נכתב על ידי יוסף שי

"והנה נחוש נא לרגע קט ללב יהודי שעלה בגעגועיו ארצה וזן את עיניו מימי הארץ וקהילותיה, ובהגיעו לשכונתינו בשבת יראה את מקום המקדש אפס מנגד, אך פה ידווה ליבו כי סמוך לעיניו יחללו יהודים את השבת, בעבודתם בשדה".

המשפטים הללו, המצוטטים מתוך מכתב המפציר באנשי קיבוץ שלא לחרוש את שדותיהם בשבת, לא נכתבו על ידי הרב הראשי לישראל, גם לא על ידי עסקנים בני העדה החרדית, החתומים על המכתב הם לא אחרים מאשר ההיסטוריון הנודע פרופ' יוס קלאוזנר, והסופר המונומנטלי ש"י עגנון, לצד דמויות נוספות.

מה סיפורו של המכתב, ולמי הוא יועד? לשם כך עלינו לחזור כ-70 שנים לאחור, אל בית משפחת רוזנר, ולילדה הקטנה מרים – היום הגברת רענן, אי שם בצכוסלובקיה בעיצומם של ימי מלחמת העולם השניה.

_____________

בשנת 1940, שנה לאחר פרוץ המלחמה הגדולה נולדה מרים, בכורה מתוך 3 אחיות בבית משפחת רוזנר. "אבא למד אצל הרב אונגר שהיה המחותן של הרב ויסמנדל, ושל הרבי מקלויזנבורג. זו היתה הישיבה האחרונה שפעלה במזרח אירופה", מספרת מרים. סבה, הרב איינהורן, היה דור חמישי לתלמידי המגיד ממזריטש ונחשב לגדול תלמידי החכמים והשוחטים בעיר פרסבורג.

עם פרוץ המלחמה, מסר האב, ר' יצחק רוזנר את 3 בנותיו למשפחה נוצרית. הוא ידע שזו האופציה היחידה שתותיר אותם אולי בחיים. מרים היתה בת 3, אחותה הקטנה בת ששה חדשים. למרות זאת היא ניחנה בתושיה אותה ירשה מהאב שביתו היה מקום 'וועד' ליהודים רבים שהיו מגיעים להתייעץ אתו כיצד לנהוג בימים טרופים אלו. מאחר שהאב שימש כמורה, הוא הצליח לדחות את שילחוו לאושוויץ במשך מספר חודשים.

אלא שכמו יהודים רבים, גם יצחק ורעייתו מצאו את עצמם בסופו של יום ברכבת שהובילה אל המקום ממנו לא שבים. במחצית הדרך פרץ יצחק את דלת הקרון וקפץ ממנה עם אשתו [שגם היתה בברגן בלזן] ועם אחיה שהיה בן 17. הם הסתתרו אצל שומר מסילה ושרדו את המלחמה. על הרפתקאותיהם הרבות בשנים אלו ראוי לייחד מאמר, ושמא ספר, בפני עצמו.

עם סיום המלחמה הגיעו ההורים לבית המשפחה הנוצרית כדי לקחת משם את הילדות. מרים הגדולה ואחותה הקטנה יותר כבר  לא שהו שם, שכן המשפחה הנוצרית הבינה כי מרים מודעת לכך שהיא יהודייה ופחדה שמא אלא הועברו למקום נוצרי אחר. מרים נזכרת, שהחיים אצל הנוצרים הקשו על אביה את החיים כשגילה שבנותיו מתרפקות על האמונה החדשה לה הורגלו: "לי ולאחותי היה ספר זכרונות אותו החבאנו מתחת לאשוח, כשהיינו רואים נזירה היינו קופצים עליה ומנשקים את הצלב ואת החרוזים שבידה". אחותה של מרים לא רצתה לישון במשך שבועות במיטתה מאחר שלא היה מתחתיה צלב... אבל האב היה חכם, הוא לא ניסה להילחם בהרגלים ביד קשה ורק אמר: "ישו הוא טוב, אבל הוא שלנו".

העלייה לארץ

בינתיים הקים האב מלון בצכוסלובקיה בו התארחו ראשי אגודת ישראל כמו הרב איצ'ה מאיר לוין ועוד באסיפה הגדולה של התנועה בשנת 1947. הרבנים איחלו לאב כי יזכה לפתוח אכסניה בארץ ישראל, וברכתם מסתבר התגשמה.

זמן קצר לאחר מכן החליט האב כי הוא לא נשאר בצ'כוסלובקיה, "הוא הכיר את הסובייטים וידע לאן הם יגיעו", מסבירה מרים. לקליפורניה שם היגר הדוד שלהם לא הסכימה האם לעבור, והבחירה נפלה על ארץ ישראל מקום 'בין יהודים'. למרבה המזל הספיק יצחק לצבור רכוש רב, מלבד העובדה שהוא הוכר על ידי הרשויות בצכוסלובקיה כנכה בעקבות הקפיצה המסוכנת מהרכבת. "הגענו עם מכולה שאורכה כ-7 מטרים מלאה בדברים יפים, כשאבא דואג שדפנותיה יהיו כפולים למקרה שניאלץ להשתמש בה כבית", נזכרת מרים.

בין הדברים ה'יפים' שהיו במכולה, נמצא גם ספר תורה. מהיכן הוא הגיע, מרים לא יכולה להשיב, אך העובדה היא שבתחתית הארון נשמר הספר עטף בטלית. המשפחה הגיע לתלפיות, ושם הקים האב מלון בו התאכסנו כל גדולי התורה, ובו פעל בית כנסת שבו קראו מתוך ספר התורה הכשר שחצה את אירופה. "אני זוכרת את הרב יחזקאל אברמסקי, הרב מטשיבין [הרב דב וינפלד], האדמו"ר מביאלה, הרב שמעון יוסף זוין, אנחנו ראינו אותם אצלינו בבית". לפני בואם של גדולי התורה היה האב נותן הקדמה קצרה לבני המשפחה, מי האיש המתעתד להגיע, "גדלנו על אמונת חכמים", מתרגשת הגברת רענן.

בין רמת רחל לארמון הנציב

בין המבנה של ארמון הנציב – שלימים הפך עם האזור לשכונה – לתלפיות בקעה וארנונה, היה שקט ממוקש. לאחר פירוק המוקשים קיבל קיבוץ רמת רחל את השטח, וחברי הקיבוץ החדש נטעו בו בוסתנים.

אלא שאת העבודה עשו חברי הקיבוץ גם בימי השבת. הרעש, ובעיקר חילול השבת כאב מאד לבעל האכסניה שבתלפיות והוא החליט לגייס את חבריו כדי לבקש מהקיבוצניקים שלא לחלל את השבת. בבית הכנסת שבבית המלון נהג מזה כ-20 שנים שי עגנון להתפלל, וגם ההיסטוריון יוסף קלאוזנר היה חבר טוב של רוזנר. השנים נענו בשמחה לבקשתו של רוזנר וצירפו את שמם למכתב הבקשה לחברי הקיבוץ. "עגנון היה אדם דתי, קלאוזנר לא היה דתי אבל אהב את אבא, והיה לו היבט ציוני עליו", אומרת היום מרים.

המכתב שנשלח מלב אוהב, נקי, וכואב, פעל את פעולתו, וחברי הקיבוץ הפסיקו את עבודותיהם בשבת.

הפניה הזו, שנחשפת למעלה מ-60 שנים אחרי, עשויה ללמד אולי על הדרך בה יש לקיים דיאלוג ואינטראקציה עם אחים יהודים, גם כאשר אמונותיהם ותפיסותיהם שונות משלנו.