נילי פורטוגלי היא אדריכלית בעלת שם עולמי. מרצה בפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים שבטכניון,  ועד לא מכבר מרצה בכירה במחלקה לאדריכלות בבצלאל ירושלים. הייתה שותפה לעבודה ומחקר עם פרופ. כריסטופר אלכסנדר ב"מרכז למבנה סביבתי" בברקלי  קליפורניה, חברה בועדות מקצועיות רבות ומרצה בכנסים בארץ ובחו"ל. בין עבודותיה הרבות אפשר למצא את מרכז המוזיקה והספרייה ע"ש פליציה בלומנטל בכיכר  ביאליק בתל אביב, מרכז יום לקשיש ברחוב רש"י בתל אביב, מתחם רחוב יפת ורחוב הצורפים ביפו, ועוד ועוד. ב2006 יצא ספרה בנושא האדריכלות בתפיסה הוליסטית. הספר זכה להצלחה מרובה  והיה לאחד מרשימת 24 הספרים הנבחרים לשנת 2007 בתחרות ספר השנה על ידי אגודת האדריכלים הבריטית.
 

בעקבות המיזם הגדול והאחרון של פורטוגלי – בית הכנסת הספרדי על שם הרמב"ם בחדרה - קבלנו כתבה מהאדריכלית המתארת את עבודתה, את תפיסתה ואת אמונתה על עבודת בית הכנסת. נילי, בשיחה מקדימה על מבנה עבודתה, מספרת כי עבודה על בית כנסת שונה במהותה מעבודה על בנין רגיל: "התחושה הפנימית כאשר בונים מקום קדוש היא הרגשה אוניברסלית השייכת לכלל בני האדם". והתחושה הזו מחלחלת לדבריה לרמת השטח. "מרמת הקבלן המוסלמי, שניגש לבנות את מבנה הבית בחרדת קדש, ועד לפועל הפשוט שבשונה מהרגלו אינו מקלל, אינו משליך אשפה, ומדבר בעדינות יותר". הכתבה שלפניכם מתארת את התפיסה החדשה באדריכלות, המאפיינת את הקונספט החדש אותו מובילה פורטוגלי עם עוד אדריכלים בעולם.

 

נילי פורטוגלי אדריכלית

 

בימים אלה הולך ונשלם תהליך בנייתו של בית הכנסת הספרדי המרכזי ע"ש הרמב"ם במרכזה של העיר חדרה. תכנית אשר זכתה בפרס ראשון בתחרות אדריכלים שנערכה ביוזמתה של עירית חדרה. המגרש בבעלותה של העיריה כאשר המימון להקמת המבנה הוא בידי עמותת המתפללים, עמותת הרמב"ם. 
 

החוויה הרגשית והרוחנית שאותה ניסיתי ליצור בבניין זה היא אותה חוויה שחשו המתפללים בבתי הכנסת שבהם נהג להתפלל הרמב"ם שהיו מודל לתכנון. כמו לדוגמה  בית הכנסת אבן דנן בפאס שבמרוקו, או בית הכנסת בן-עזרא שבקהיר. זו אותה חוויה של רוממות רוח שבה אנו חשים כשאנו נכנסים למבני דת בכלל ולבתי כנסת בפרט. חוויה שעל פי תפיסתי מעבר להיותה תמיד קשורה לקודים הצומחים ממסורת או מתרבות ייחודית ומקומית, זאת היא חוויה שבבסיסה קודים אוניברסאליים הקשורים בנו כבני אדם , וזאת מבלי קשר לאיזה דת או תרבות אנו שייכים. ומכאן ההסבר לכך שאנו כיהודים יכולים לחוות התרוממות רוח בהיכנסנו למקדש בודהיסטי מה שבן תרבות המזרח מרגיש בבית כנסת יוסף קארו בצפת.
 

היצירות הגדולות בתחום האומנויות כאשר האדריכלות נכללת בתוכן, צמחו לאורך ההיסטוריה בחברות ששאבו את כוחן מהמסורת התרבותית והרוחנית (דתית) ומהמקום שאליו השתייכו.  מקורות אלו שצפוי היה שיש בהם כדי להפריד בין תרבויות ועמים, הם דווקא אלו שיצרו את החיבור וההרמוניה ביניהן. אותו עץ המהווה סמל ל"חיים" בקבלה מופיע כסמל לשלם באומנות הטנטרה; החוט האדום שאותו עונדים הטיבטים על היד כאות למזל מופיע על עגלת התינוק שנולד במסורת היהודית, צבע התכלת שבו מסיידים בחגים את סמטאותיה של צפת הוא אותו הצבע המאיר את הסמטאות באיי יוון.  

 

      אולם אנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה הדת והלאומיות מנוצלות באופן ציני ליצירת קונפליקטים בין תרבויות,  והאדריכלות  גם היא משמשת ככלי שאינו שם לו כמטרה או מעמיד את האדם המשתמש כערך המרכזי ליצירה. ומכאן שהאיום שנוצר על הסביבה הפיסית והאנושית שאנו חיים בה הוא איום קיומי. במצב זה שנוצר ישנו צורך בתפיסת עולם חדשה, אשר במהותה חוצה תרבויות, זאת אשר תחליף את דרכי החשיבה והתפיסות הקיימות.

 

       תכנון בית הכנסת הזה מושתת ביסודו על תפיסת עולם רחבה שאליה משויכת עבודתי, התפיסה ההוליסטית והחוויתית (הפנומנולוגית ) לאדריכלות. תפיסה אותה אני מיישמת  בבניינים אותם אני מתכננת. תפיסה הרואה באדם כחלק אורגאני מהעולם הפיסי (או הטבע ) שבו הוא חי, וזאת כנגד התפיסה המכניסטית זו המכתיבה את הסדר בחשיבה המערבית ככלל,  שבה נשבר  הקשר בין האדם לסביבה. " אדריכלות כפי שאני רואה אותה נועדה בראש ובראשונה  ליצור סביבה אנושית  עבור בני האדם .לבניינים יש השפעה על חיינו ועל הסביבה הפיסית שאנו חיים בה, ולכן מבחנם הוא מבחן הזמן. אדריכלות המשקפת את רוח הזמן בלבד היא בעצם אדריכלות המשועבדת לערכים בני חלוף, כגון אָפנה ושיווק. אותם בניינים נפלאים המוכרים לנו מהעבר ושאליהם אנו רוצים לחזור שוב ושוב, הם אותם בניינים שלהם שורשים עמוקים בתרבות ובמסורת. ואפילו אם ניבנו ברוח זמנם, לרוח זו הייתה משמעות אחרת מהרוח של היום."
 

    בתכנון בית כנסת זה נעשה שימוש בדפוסי התכנון המסורתיים כפי שמתוארים בכתבי הרמב"ם  (בהלכות היד החזקה). דפוסי תכנון אלה מאפיינים את בתי הכנסת הספרדיים בכלל ומן הסתם מאפיינים גם את בתי הכנסת  בהם  נהג להתפלל הרמב"ם.                                                                                                

בהיותי דור שביעי למשפחה צפתית המתגוררת במקום מאז ראשית המאה ה-19 – הייתי קשובה לסיפורים המופלאים של גבאי בית הכנסת הספרדיים שבעיר צפת,  כדוגמת בית הכנסת ע"ש אבואב ובית הכנסת ע"ש יוסף קארו, באשר לפרשנות שקיימת על פיהם לדפוסים הפיסיים הבונים  את בית הכנסת.  דפוסים שאותם יישמייתי בתכנון בית כנסת זה.

 

הקשר החוויתי הרגשי והבלתי אמצעי שאני מנסה ליצור בבניינים שאני מתכננת, קורה בכל רמות הקשר שבין האדם למקום. החל מקנה המידה האורבאני בו הבניין תורם לחוויה של ההולך רגל במרחב הציבורי, דרך חללי הבניין עצמו ועד לפרטי המנורה והכורסה, כלומר, ברמת הקשר האינטימי ביותר שבין המשתמש למקום.ובשל כך תהליך התכנון שמתבצע על ידי כולל מן הסתם גם את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם והמהווים חלק המשכי ובלתי נפרד ממנו.

 

בית הכנסת המתנשא לגובה שתי קומות מיועד להכיל  450 מתפללים, מתוכם 300 גברים באולם ההיכל  ועוד 150  נשים בעזרת הנשים. בית הכנסת הספרדי שמקורו  בארצות בהם שלטה תרבות האיסלם, הושפע במבנהו ממבנה המסגד. וזאת בניגוד  לבתי הכנסת האשכנזיים שהושפעו ממבנה הכנסיות שבארצות אשכנז. ההשפעה הבולטת והניכרת ביותר  היא בצורת הישיבה. בעוד שבבתי הכנסת האשכנזים הישיבה מקבילה לארון הקודש, צורת הישיבה בבתי הכנסת הספרדים היא מסביב לקירות ובניצב ובמרחק שווה לציר המחבר את ארון הקודש והבימה.  

 

תהליך התכנון שלפיו תוכנן בית הכנסת שונה מהותית מתהליכי התכנון המקובלים. 
 

מאותו שלב שבו קבעתי את שפת הדפוסים לפרויקט , כל החלטה תכנונית לגבי המבנה הפיסי של הבניין התקבלה   אך ורק בשטח עצמו. בניגוד לתהליכי התכנון המקובלים, שלפיהם נעשה התכנון  במשרד ומועבר לשטח, כאן השרטוטים הם תיעוד בלבד של החלטות תכנוניות שמתקבלות באופן שוטף בשטח עצמו. הבניין שנוצר היה איפוא  תוצאה של מפגש בין דפוסי התכנון המסורתיים, לבין המציאות הפיסית הייחודית של הסביבה (המגרש) שבה ניבנה בית הכנסת זה. 
 

   רצף שערים מוביל את המתפלל מהמרחב הציבורי (הרחוב) לאולם התפילה. הראשון מביניהם תוכנן בגבול המגרש. שני עצי האקליפטוס שהיו נטועים במקום שאותם זיהיתי בשטח עצמו ושלהם הייתי קשובה בתהליך עבודתי היוו  את ה"שער" הטבעי של המגרש. מכאן עולה גרם מדרגות רחב שבסופו שלושה שערים המכניסים את המבקר לחצר. אלו הם "שערי התפילה". 
 

החצר מהווה את אזור החיץ בין קודש לחול. במרכז החצר מוקמה מזרקת מים. מים כאות לחיים  מהווה סמל אותו ניתן למצוא בכל הדתות – סמל החוצה תרבויות.

 

 

במרכז ההיכל נמצאת הבימה ה"יושבת" על גבי 8 עמודים כמניין 8 ימי חנוכה. מעל למרפסת הבימה נבנתה  כיפה ובהיקפה  12 חלונות כמניין 12 השבטים.קיר ארון הקודש מופנה לכיוון ירושלים. במרכז האולם 4 עמודים כמניין "ארבע אמהות". עמודים אלה מחלקים את חלל האולם ל-9 חלקים כמניין "9 ירחי לידה". בדלת הכניסה הראשית  קבועה מדרגה  אשר באמצעותה יורדים ונכנסים אל אולם ההיכל, וזאת על פי שנאמר "ממעמקים קראתיך אלוהים".

 

 

קירות הבניין, חוץ ופנים, עשויים מטיח לבן תוך שילוב פרטים העשויים מאבן חול, אבן שמקורה ממישור החוף שהיא  הסביבה הגיאוגרפית בו נבנה בית הכנסת.