בכל ערב מלילות החנוכה נוהג המגזר החסידי להתאסף בתי הכנסת ובבתי המדרש של החסידות לטקס הדלקת נרות החנוכה על ידי האדמו"ר – מנהיג הקהילה והחסידות. שעת ההדלקה תלוי במוצא הגיאוגראפי של החסידויות. אצל יוצאי חסידויות פולין כמו חסידות גור, אלכסנדר, סטריקוב, ומודזיץ, נוהג האדמו"ר להדליק את הנרות בצאת הכוכבים, כאשר החסידים עצמם מדליקים בביתם בשעה מאוחרת יותר, סביב השעה 6. בחסידויות שמוקרם הוא מרומניה והונגריה כמו בעלז, קרטשניף, נדבורנה, מדליקים החסידים בביתם את נרות החנוכה בזמן שקיעת החמה, ומתאספים אצל האדמו"ר סביב השעה 8.

 

החסידים רואים חשיבות רבה בהימצאות הפיסית בקרבה לאדמו"ר. צורך זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר במצווה, או ב'עבודת ה'' כמו בתפילות הימים הנוראים, ובפרט כשמדובר בהדלקת נרות החנוכה, השייכות לתחום ה'חינוך' כמו שדרשו חז"ל את חנוכה במשמעות של 'חנוכת מזבח'.  

 

מה החשיבות הגדולה בקרבה הפיסית לאדמו"ר? על פי התפיסה החסידית ההימצאות הקרובה לצדיק עשויה להעלות את התפילה בצורה טובה יותר לקדוש ברוך הוא. לכל אדם יש אמנם את היכולת להתפלל ולהתעלות, אך לצדיקים יש כביכול 'מפתח' מתאים יותר העשוי לפתוח את שערי מרום. ברוז'ין, שהיתה אחת החסידויות הגדולות, נהגו לספר את הסיפור הבא: באחת החתונות של בן האדמו"ר הצדיק מרוזין אמר הגראמען [בדחן יהודי, שהיה חורז חרוזים הומוריסטיים בעיצומה של החתונה] כי חסידיו של האדמו"ר מרוזין מפסידים גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. האדמו"ר לא צחק והוא ביקש מהבדחן להבהיר את דבריו. הלה הסביר, כי חסיד השייך לקהילה קטנה, לאדמו"ר זעיר, זוכה להתקרב לרבו ככל שיחפוץ כך שעולמו מובטח לו בחייו. גם כאשר מגיע הוא לפני בית דין של מעלה, מקילים בשמים בדינו שכן מתחשבים בעבודה שהוא היה תלמיד של אדמו"ר קטן. ברם ברוזין, מפסידים החסידים את העולם הזה מאחר שאת האדמו"ר כמעט ולא ניתן לראות מחמת הדחק העצום, ואף בשמים יבואו בתביעות כלפי החסיד בנוסח: היית חסיד של אדמו"ר כל כך גדול, ובכל זאת לא מילאת את חובתך? האדמו"ר הקשיב ואמר, שזו כוונת הפסוק 'אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו', כלומר עם ישראל מתפאר בעובדה שהקב"ה הוא אלוקיו, גם אם לעתים נדמה שהחלפתו באחר חלילה תיטיב עם העם הנתון בגלות למשיסה ולחרפה.

 

סיפור זה מעצים את התמיהה אם כן, מה קורה בחסידויות הגדולות המונות אלפי חסידים, בהם ההתקרבות לאדמו"ר כמעט ובלתי אפשרית? לאדמו"ר מאלכסנדר היה חסיד כהן שגר בעיר בוהוש, שנישא לאשה מהעיר ליז'נסק. כאשר הגיע החתן הצעיר לאדמו"ר לפני החתונה לבקש ברכה, שח לו האדמו"ר כי הוא מקנא בו שהוא שוהה בעיר ליזנסק בסמוך לקברו של רבי אלימלך מליזנסק בעל הנועם אלימלך. החסיד ניסה להזכיר לרבו כי הוא כהן וחל עליו איסור להתקרב למתחם הקבר, אך האדמו"ר הסביר לו כי גם מגורים בעיר שבה קבור האדמו"ר הוא זכות גדולה.  אגב, על חסידות אלכסנדר בימים שקדמו למלחמת העולם השניה נמנו אלפי אלפי חסידים. חסידות זו נכחדה כמעט כליל. רוב החסידים נהרגו ונשרפו ביניהם האדמו"ר. חסידיו התחננו לפניו שיברח מבעוד מועד, הם אף השיגו לו רשיון יציאה אך הוא בחר להישאר עם חסידיו, ולקדש אתם את השם. לאחר השואה השתקמה החסידות והיא מונה כיום כמה מאות בתי אב.

 

בהדלקת הנרות בחנוכה יש מוטיב חשוב נוסף. בספרים הקדושים כתוב כי בעת הדלקת הנרות חנוכה 'מצוחצחים נשמות ישראל'. מלבד זאת חנוכה מכונה 'יומא דפגרא' כלומר סוג של יום טוב שחל באמצע השבוע ובו יש שמחה רוחנית. בהדלקת הנרות על ידי האדמו"ר יש אלמנט רוחני מרתק: כשבית המקדש היה קיים מדליק היה הכהן הגדול את המנורה. ברור כי הדלקת הנרות לא היתה אקט של הבערת אש פיסית בלבד אלא היה כאן העלאה רוחנית של נשמות בני ישראל שהרי נאמר 'נר ה' נשמת אדם'. כיום, ממלא כביכול את תפקיד הכהן הגדול, הצדיק שבהדלקת הנרות מעלה את נשמות המתפללים. כל חסיד משוייך לקהילה מסויימת, ושורש נשמתו מצוי בקהילה זו. יחד עם זאת חשוב לזכור את מה שאמר פעם בעל הדברי חיים מצאנז, כי לכל חסידות יש את ייחודיות שלה, ואין חסידות רשאית לבטל את חברתה.

 

זמן קצר קודם למועד ההדלקה מתמלא בית הכנסת של הקהילה בהמוני חסידים. ברוב החסידויות נערכים מראש לקראת הארוע ובונים מערך של פיגומים המייצרים ארבעה או חמישה מפלסים של משטחי עמידה עליהם ניצבים החסידים. לאמפי תיאטרון המאולתר הזה קוראים 'פראנצעס'. האדמו"ר עומד בפתח המשקוף והחסידים עומדים ומביטים בעיניים דולקות אש, במבט עילאי, ובלב נשגב, בהדלקת הנרות. בחרדת קודש אוחז האדמו"ר את נר השמש וקורא את התפילות שמלוות את ברכות ההדלקה כשבסיומם מברך ומדליק את הנרות.  עם תום ההדלקה נוהגים החסידים לשיר ניגוני חנוכה שובי לב במשך כמחצית השעה. הארוע כולו מכונה 'טיש חנוכה'. בחסידות מודזיץ למשל, שאחד מיסודותיה הוא אלמנט השמחה והשירה האדמו"ר משתתף פעיל בשירה. אגב, בחסידות זו נהוג היה מטעמם שלהם, שאין האדמו"ר מדליק את הנרות באופן פומבי, וממילא שגם לא היה נערך 'טיש'. האדמו"ר הנוכחי, החליט לערוך כן טיש באחד מלילי החנוכה, אך מכל מקום מנהג הצנעת ההדלקה נותר על כנו, ובני ונכדי האדמו"ר עומדים מסביב לרב ומסתירים את אקט ההדלקה מעיני הציבור. 

 

בחסידות ויזניץ צועד האדמו"ר בין הטורים, בהם עומדים החסידים, ושר אתם ביחד את שירי החנוכה כמו 'על הניסים'. בחסידויות קרטשניף נהוג שהאדמו"ר עצמו מביא כינור ומנגן בו. כך גם בחסידות פרימישלאן, ובשאר יוצאי חסידות נדבורנא. 

 

לאחר טקס ההדלקה והשירה נושא האדמו"ר דברי תורה. בחסידות אלכסנדר למשל אורכת הדרשה דקות מספר. האדמו"ר מביע רעיון בעניני דיומא, כשלעתים מובא המדרש על הפסוק 'וחושך על פני תהום' – זו מלכות יוון הרשעה שביקשה לכתוב על קרן השור 'אין לנו חלק באלוקי ישראל'. יוצאת דופן היא חסידות צאנז בה נהוג, שהאדמו"ר מוסר פלפול הלכתי ארוך סביב הלכות החנוכה.

 

ברוב החסידויות קיים מנהג חלוקת 'דמי חנוכה'. האדמו"ר מחלק לחסידים הרבים סכום כסף. מדובר בסכום סמלי העשוי לעמוד על שקל אחד, אך יש בכך חשיבות רבה.

 

במזמור המוכר 'מעוז צור ישועתי' נאמר באחד הבתים 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים'. בחסידות פירשו את הפסוק באופן מרתק. מנותר השמן, ניתן לרפא 'שושנים' בדרך נס, כלומר את מחלת ה'שושנה' שברגל [מחלה עור טרופית הנגרמת מזיהום]. על האדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל מסופר, כי היה נוהג לשמור בבקבוקונים את השמן הנותר מנרות החנוכה, ולחלק אותו לסובלים מהמחלה. לא מעט נושעו בעקבות תרופה על טבעית זו.  

 

בחסידות שומרי אמונים וגם בצאנז קיים מנהג של שריפת הפתיליות של נרות חנוכה. בכל יום מחליפים את השמן ואת הפתיליות, ואת הנותרים שומרים ליום האחרון. אז מתקיים טיש מיוחד, ובתוך חבית גדולה שורפים את השמן ואת הפתיליות שנותרו מחנוכיית האדמו"ר ומחנוכיות של חסידים נוספים, שרים, מנגנים, ואומרים דברי תורה.  

 

אין בחנוכיה של האדמו"ר אלמנטים אמנותיים או מרשימים במיוחד. לרוב, החנוכיה הגיעה לידי האדמו"ר בירושה. מלבד הענין הנוסטלגי, מאמינים החסידים כי יש לחנוכיה של האדמורי"ם הקודמים השפעה קדושה. בחסידות אלכסנדר למשל, היה לאדמו"ר הקודם, חנוכיה שעל פי המסורת היתה שייכת כבר לאדמו"ר מקוזניץ.