סיפורו של בית הכנסת בקיבוץ עין חרוד על רקע תופעת פריחתו המחודשת של מוסד בית הכנסת בקיבוצים ובמושבים בישראל

 

החברה הקיבוצית ביקשה להציע אלטרנטיבה הומאנית, יהודית-עברית, להשקפת העולם היהודית אורתודוקסית. כך התהוותה בקיבוצים (למעט קיבוצי תנועת הקיבוץ הדתי) תרבות חילונית שלא הותירה מקום נרחב לטקסים היהודים האורתודוכסים. חברי הקיבוץ ראו ב"תורה השיתופית" השקפת עולם הדורשת מהמאמינים בה קוד התנהגותי ברור, שכלל מצוות לאומיות וסוציאליסטיות של "עשה" ו"אל תעשה" על פי התקנונים "המקודשים" ודין התנועה.

 

אין פלא שלא נמצא מקום לבית כנסת ברוב הקיבוצים ושהקיבוצניקים נתפסו על ידי דתיים, מסורתיים ובעיקר חרדים בחברה הישראלית, כחילונים "להכעיס".

 

היה לדימוי הזה על מה להסתמך, משום שבלא מעט קיבוצים התפתחה מסורת חילונית "לעומתית" שכללה בין השאר, נישואים ללא טקס דתי, אכילת חמץ בפסח (כולל בבתי הילדים), ומשתי אכילה ושתייה בימי כיפור.

 

עם זאת, חרף המגמה האנטי-דתית, המציאות בשטח היתה מורכבת ומגוונת יותר, ועל כל פנים פחות דוגמאטית ממה שנתפס מבחוץ. כך למשל, בטקסי החגים שנערכו בקיבוצים (בעיקר חנוכה, שבועות ופסח) שולבו אלמנטים מהמקורות ש"התכתבו" עם המסורת היהודית.

 

היו קיבוצים שערכו חתונות עם רב ושעודדו עליה לתורה בבר המצווה, והיו שסירבו לעשות זאת בכל תוקף ומתוך עקרון. קיבוצים רבים נמנעו מהזכרת שם ה' בטקסי החגים היהודיים ואילו אחרים, כגון עין חרוד, אימצו גישה גמישה יותר ושילבו תפילות מהמסורת היהודית. אגב, בעין חרוד מעולם לא הגישו בחדר האוכל הקיבוצי בשר חזיר או חמץ בפסח, זאת למרות שהמקום אינו מוכרז כשומר כשרות.

 

מקצת מהוריהם של חלוצי הקיבוץ עלו ארצה בעקבות ילדיהם, והשתכנו במשק לצידם. היו הורים שלא הסכימו ליישר קו עם החילוניות הסוציאליסטית וביקשו מרחב דתי לעצמם. היסוד הפלורליסטי וההומניסטי המובהק של התנועות הקיבוציות גרם לכך שבלא מעט קיבוצים הוקמו בתי כנסת זעירים לשימושם הצנוע של יוצאי הדופן.

 

השינוי באורחות החיים הקיבוציים ובלכידות האידיאולוגית והקהילתית, שהתרחש בשני העשורים האחרונים, השפיע על העיסוק בשאלות התרבות והזהות היהודית בתנועה הקיבוצית. כתוצאה מכך חלה הגמשה ניכרת ביחסם של הקיבוצניקים למסורת היהודית. זאת ועוד, מקרב התושבים החדשים שבחרו לחיות בקיבוץ המתחדש, רבים מזהים עצמם כ"מסורתיים" וזקוקים לשירותי דת.

 

המגמה הכללית של התקרבות לדת ולרוחניות הפוקדת את ישראל בשנים האחרונות (בין השאר בהשפעת המסעות למזרח הרחוק), תרמה גם היא למגמה המקבילה בקיבוצים, שהופכת אותם לקצת פחות חילוניים (לפחות מבחינת סגנון החיים).

התוצאה של מכלול הגורמים שהוזכרו לעיל היא פריחה יהודית חדשה בלא מעט קיבוצים, המתבטאת גם בהחייאת בתי כנסת ישנים ובבנייה של חדשים. לעתים זו פריחה קטנה ומהוססת, הנזהרת לא "להקים את הארי מרבצו" ולעורר מדנים, ולעתים זו פריחה שנעשית בריש גלי ומתוך הסכמה רחבה. קיבוץ עין חרוד שייך לקטגוריה הראשונה.

 

 

                                                                 

 

 

בית הכנסת בקיבוץ עין חרוד הוקם כצריף בשנת 1926 כשירות להורים הדתיים של קומץ חברים. כמו כן הוכן במיוחד עבורם מטבח כשר שפעל כל השנים. ב-1969 עבר בית הכנסת מהצריף המאולתר למבנה הנוכחי שגם הוא צנוע בגודלו ובחזותו.

מקצת מאותם הורים הביאו איתם ארצה מבחר תשמישי קדושה ששימשו לימים כגרעין למוזיאון היודאיקה העשיר שפועל עד היום בקיבוץ. המוזיאון הזה ממחיש את הגישה הכללית האוהדת של עין חרוד למסורת היהודית - שאולי תפתיע רבים, בשל תדמיתו המיתית של הקיבוץ הוותיק.

 

 

בית הכנסת לא היה פעיל במשך שנים רבות, עד שנמצאו שלושה אנשים חמים ומאירי פנים, שהזריקו בו חמצן. הרוח החיה היא ניצה סמילנסקי, שב-1995 התחילה מסורת של חגיגות בר מצוות ותפילות יום כיפור במקום. הדברים הלכו והתפתחו עד שלפני כ-6-7 שנים בית הכנסת החל להיפתח בכל שבת ומועד. ניצה היא הגבאית של בית הכנסת והיא מספרת לנו על מפעלה הצנוע בעיניים בורקות. כבר משחר נעוריה היתה קרובה למסורת היהודית והתקרבה עוד יותר בעקבות שליחותה ברוסיה בראשית שנות התשעים.

 

הפעיל השני הוא ישעיה אמיר, בן קיבוץ שדה אליהו הדתי שהתחתן עם בת עין חרוד. הוא אמנם הסיר את הכיפה מראשו אך נשאר דתי בנשמתו ועם השנים חזר בהדרגה למקורות. ישעיה משמש בעל קורא ומכין את חתני בר המצווה בקיבוץ לקריאת התורה וההפטרה. ניצה אומרת ש"בשביל ילדי הקיבוץ ללמוד את ההפטרה זה כמו ללמוד סינית ומצריך סבלנות רבה מצד המלמד".

מספר ישעיה: "אחד הדברים שקשרו אותי לפעילות בביהכ"נ היה התפילות ובמיוחד בימים הנוראים. כבן שדה אליהו, התוודעתי לכמה ניגונים ושירי תפילה. אודה ולא אבוש – את חלקם אני אף אוהב מאוד. עד היום, אם מתאפשר לי לשמש כשליח ציבור ולהביא את הניגונים האהובים עלי לכלל ציבור המתפללים – אני מאושר. תפקידי כשליח הציבור ו'בעל קורא' בביהכ"נ נוטעים בי הרגשה שאני רצוי ומשמעותי בתחומים אלו במשק, שהוא כמובן רובו ככולו חילוני".

 

הפעיל השלישי הוא אופיר בשור, ש"התחזק" בשנים האחרונות, בהשפעת אח אשתו, שחזרה בתשובה, ובעקבות תהליך פנימי שעבר. לחילוני, שאינו מכיר את סדר התפילה, קשה לעקוב אחרי החזן. לכן, כשישעיה משמש כשליח ציבור או קורא בתורה או במגילה, אופיר מודיע לציבור המתפללים את מספרי העמודים.

 

אין לבית הכנסת רב רשמי, אבל הרב דוד ביגמן, ראש הישיבה הסמוכה בקיבוץ מעלה גלבוע, מסייע בשאלות הלכתיות שעולות מפעם לפעם.

 

בית כנסת עובד בעיקר בימי שישי ושבת, בין אם יש מניין תקני ובין אם לאו, ובאירועים מיוחדים, בעיקר בר/בת מצוות באמצע השבוע. מספר המתפללים אינו קבוע וגודלו נע בין 7 ל-15 גברים. יש בבית הכנסת גם עזרת נשים, אבל לא במתכונת הסטנדרטית. הרב ביגמן ביקש שתיבנה מחיצה בין הגברים לנשים. ניצה אמרה לרב שלא נורא אם גבר ישב סמוך לאישה. בפועל, לעתים מפרידים יותר ולעתים פחות (תלוי באירוע המשפחתי(

 

היום משתמשים בשירותי בית הכנסת לא רק חברי קיבוץ עין חרוד, אלא גם אנשים מיישובים סמוכים, כגון בית השיטה, גבע ומולדת. כיצד מוחזק בית כנסת? תשובתה של ניצה דיפלומטית: "כולם עוזרים".

 

בבית הכנסת חמישה ספרי תורה. אנשי ישיבת "אשרי האיש" של הרב יוסף צבי בן פורת עשו ב- 2004 שבת-חתן בעין חרוד ובהזדמנות זו בדקו את הספרים בבית הכנסת. כולם עד האחרון נפסלו בשל פגמים הלכתיים. עוד באותו יום הם חשו לעפולה הסמוכה, וחזרו עם ספר תורה תקין ממש לפני כניסת השבת. אחר כך הוחלט במשק לתקן ספר אחד ובעקבותיו תוקן ספר נוסף. ישעיה מוציא מהארון בעדינות את אחד מספרי התורה, פניו קורנות ומלאות גאווה, והוא מואיל לקרוא בקול רך ובטעמים פסוק או שניים במיוחד בשבילנו.

 

כאמור, עיקר השירות שנותן בית הכנסת הוא בתחום הבר מצווה. מספר ישעיה: "כאשר הגעתי לעין חרוד ב- 1998, אחרי כמעט עשור מאז עזבתי את שדה אליהו, נערכה לי שיחת הכרות עם ועדת הקליטה. בשיחה זו נתבקשתי לתת רשימת נושאים בהם אוכל לתרום תרומה חברתית לקהילה. בין שאר הנושאים שהעליתי היה הכנת נערים לטקס בר המצווה. אף על פי שלא היה לי ניסיון קודם בתחום, חשבתי אז שאוכל למלא בכך את חסרונו של אחרון ה'מלמדים' שהלך לעולמו מספר שנים קודם לכן.

לא עבר זמן וקיבלתי פניה מכלתו של אותו מלמד להכין את בנה לעליה לתורה. כך יצא שעשיתי את 'טבילת האש' שלי בתחום הוראת הקריאה בתורה עם נכדו של המלמד הקודם. ההצלחה היתה גדולה משציפיתי. לאחר אותו טקס ראשון, שנערך בקיבוץ נעוריה של אם הנער, התחילו לזרום אלי פניות נוספות להכנת לבר מצווה, תחילה רק מחברי הקיבוץ ובהמשך גם מישובי הסביבה. פגישות הלימוד עם הנערים מלאו אותי בתחושת סיפוק.וקרבו אותי מחדש למקורות שמהם התרחקתי קודם לכן. מעבר ללימוד קריאת הטקסט המקראי, הפגישות כוללות גם שיחות על נושאים הקשורים לבר המצווה, ליהדות ולנושאים כלליים. בעקבות הניסיון המצטבר ניסיתי למקד עד כמה שאפשר את תוכן השיחות ואף הכנתי 'שאלון', שעל-פיו יכולתי לתהות מעט על קנקן ידיעותיו של הנער ולחוש את סקרנותו. בחלק מן המקרים נוכחתי שיש מקום לחזק את הידע בענייני יהדות, עם ישראל וארץ ישראל כי לא תמיד מצאתי שהנושאים הללו מהווים עבור הצעירים אתגר אינטלקטואלי. הדבר רק חיזק בי את המוטיבציה לאתגר את הנערים. השיעורים, לצד פניות שונות מצד החברים, חייבו אותי לחזור ולהעמיק בסוגיות כלליות של מנהגים והלכות (לוח השנה העברי, מזוזות, חתונות, בריתות, הלכות אבלות ועוד). במקרים שהתקשיתי למצוא תשובות, פניתי לעזרת הרב אחיה אמיתי, רב הקהילה בשדה אליהו".

 

לצד המשימות הקיבוציות המסורתיות נוספו לאחרונה מסורות חדשות, ברוח ההתקרבות הקלה ליהדות. ארגון "איילת השחר" מארגן מזה מספר שנים סיור בר מצווה בירושלים לבני המחזור הצעיר והוריהם. הסיור מתחיל ממנהרות הכותל, עובר בישיבת חברון הידועה ומסתיים בתפילת שחרית בכותל.

 

מסורת נוספת התהוותה בהשראת ניצה הגבאית: בנות המצווה במשק ואמהותיהן קוראות במגילת רות יומיים לפני חג השבועות. בשבת נערכת תפילה מיוחד לשבויים ולנעדרים. הנשים הן אלה שאומרות את התפילה, מייחלות שהבן או הבעל המשרתים בצבא ישובו בריאים ושלמים הביתה.

פרט פיקנטי: בעין חרוד פועל חוג "חקלאים לומדים תורה בערב". טקס סיום המסכת הראשונה ("ברכות") שנלמדה בקיבוץ (במשרדי הענף לגידולי שדה) נערך בחדר האוכל של הקיבוץ. הרב הגאון אהרן לייב שטיינמן, בכבודו ובעצמו, שלח איגרת ברכה לרגל האירוע. מי שזוכר את נאום "השפנים והחזירים" הידוע של הרב שך במרץ 1990 בכנס תנועת דגל התורה בהיכל יד אליהו בתל אביב, בוודאי מחייך לנוכח המחווה הזאת. איך שגלגל מסתובב.

 

אין ספק שאחד הדברים המיוחדים בבית הכנסת בעין חרוד הוא היותו נטוע בסביבה סמלית מאד שרבים מפרטיה מתוארים בספר הספרים. העמק הציורי, הזרוע שדות ויישובים מיתולוגיים, יוצר אווירה מיוחדת לתפילה. ישעיה מצא דרך סמלית מקורית לחבר בין בית הכנסת לבין עמק חרוד באופן מרגש: ברכת החמה.

 

ברכת החמה נאמרת בכל 28 שנים, בתקופת ניסן - בתפילת שחרית לאחר חזרת הש"ץ. נוהגים להתפלל מניין 'ותיקין' ולצאת, לצורך אמירת הברכה, אל מקום, ממנו רואים את הזריחה.

 

מספר ישעיה: "יום אחד, בדרכי הביתה מיום לימודים בטכניון, שמעתי ברדיו שיחה על ברכת החמה, שעתידה להיאמר במקומות רבים למחרת בבוקר. דובר אז בתוכנית הרדיו על התכנסות גדולה הצפויה ברחבת הכותל המערבי. אחד מהדוברים טען שברכת החמה כמוה כעבודת אלילים. אולי לא התכוון הדובר, אך במקום 'ברכת החמה' הוא כינה את הטקס 'תפילה לשמש'.

מושג זה, בא לעניות דעתי, מחוסר הבנה של רוח הדברים, הרי אין בברכת החמה דבר שהוא בחזקת 'תפילה'. אולי נאמרו הדברים מפי אותו דובר מסיבות של משטמה ורצון לחבל במסורת עתיקה ויפה. זעם עצור עלה בי למשמע הדברים. מכל מקום, באותו רגע הגעתי לקטע הכביש היורד מקיבוץ יזרעאל לעמק חרוד. עצרתי בצד הדרך, נפעם מן החיזיון שנגלה לעיני. השעה היתה שעת בין ערביים. עננים קלים ששייטו בשמי המערב ונצבעו בגווני ורוד-כתום מאור השמש שנטתה לשקוע. העמק הואר באור רך ועדין והמראה היה מדהים. ישובי העמק, ממרחביה ועפולה במערב ועד בית שאן ורכס הגלעד במזרח, הפזורים בינות לשדות ולמטעים ובריכות דגים ופרדסים, המחישו את הפסוק "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כ"ד, 5).
הנוף עטה חזות בראשיתית, שהפעימה בזמנו את חלוצי ההתיישבות. ממורדותיו של רכס הגלבוע, דרך הערוצים והנחלים ועד רכס רמות יששכר נדלקו האורות והרגשת רוגע ושלווה אחזה בי. באותו רגע גמלה בלי ההחלטה: אני 'אראה' לאותו דובר שאפשר לעשות טקס יפה ומרגש. ברכת החמה תֵאמר למחרת בבוקר, על גבעת קומי (מעל עין חרוד, מצפון-מזרח), עם הזריחה!

שיחת טלפון אחת לאופיר בשור, אחת לניצה סמילנסקי ועוד מספר שיחות עם כמה אנשים שחשבתי שייענו להצעה המפתה – וכבר נאסף מניין. לא היה אחד שסירב להגיע, על אף שעת התפילה המוקדמת.

בערב גייסתי את אילת, בתי בת ה-7, שחברה לניצה וסייעה לה בארגון. אספתי את רשימת המצטרפים וביררתי עם כל אחד אם הוא זקוק להשכמה טלפונית. מי ברגל ומי ברכב – כולם הגיעו בשעה היעודה, כל אחד נושא את טלית ותפילין.

קבוצת אנשים, החיה בסביבה חילונית, סידורי התפילה בידיהם, עטופים בטליתות ועטורים בתפילין, עמדו עם הנץ החמה על גבעה ממנה ניתן לראות את הוד העמק, וברכו בקול גדול את החמה, בדיוק ברגע בו עלתה השמש באופק המזרח. ההתרגשות היתה עצומה. חוויה של אולי 'פעם בחיים'. העיניים הזילו דמעה".