חסידות בעלזא (מבוטא בלז בעברית) הוקמה בתחילת המאה ה-19 בעיירה בעלז שבגליציה המזרחית (כיום אוקראינה), בידי הרה"ק רבי שלום רוקח ה'שר שלום' זי"ע, שנחשב לאחד הדמויות הידועות והאגדיות בתולדות החסידות (הלך לעולמו בכ"ז באלול תרט"ו). האדמו"ר הראשון מבעלז היה מצעירי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ותלמידו של הרבי אלימלך מליז'ענסק, מבני החבריא קדישא של המגיד הגדול ממעזריטש, ממלא מקומו של מרן הבעש"ט זי"ע.

 

החסידות התפתחה והפכה לבעלת משקל בתקופת בנו, האדמו"ר השני, רבי יהושע רוקח, ונכדו, האדמו"ר השלישי, רבי יששכר דב רוקח. עד למלחמת העולם השנייה הייתה חסידות בעלז אחת החסידויות החזקות והמשפיעות בגליציה ובמזרח אירופה. בזמן השואה נספו רוב חסידיה.

במלחמת העולם השנייה נמלט רבי אהרן רוקח מאירופה עם אחיו רבי מרדכי רוקח מבילגוריי והצליח להגיע ארצה. כאן התאספו סביבו שארית הפליטה של החסידים. רבי אהרן הלך לעולמו בשנת תשי"ז ובשנת תשכ"ו התמנה האדמו"ר הנוכחי רבי יששכר דב רוקח (השני) לראש חסידות בעלז. הוא שיקם את החסידות והקים מערכת קהילתית רחבה. מקצת החסידים לא קיבלו על עצמם את רבי יששכר דב, פרשו מהחסידות, ולימים קיבלו על עצמם כאדמו"ר את רבי יהושע רוקח, נינו של האדמו"ר מבעלז רבי יששכר דב רוקח שירש את חצר מחנובקה. חסידות זו קוראת לעצמה "בעלזא-מחנובקה", כינוי המעורר את חמתם של רבים מחסידי בעלזא. חוליה נוספת בחצר זו היא קהילתו של רבי אברהם אלתר פולק מבערגסאז, בנו החורג של רבי אהרן רוקח, אשר הנהיג קהילה קטנה בעיר פתח-תקוה בשם "בית אהרן - בעלזא" ע"ש אביו.

 

 

עד 1980 נמנתה חסידות בעלז עם העדה החרדית, אך לאחר שפרשה ממנה והמשא ומתן על חזרתה עלה על שרטון, הצטרפה החסידות לאגודת ישראל. בתקופה בה פרשו הליטאים בראשות הרב שך מאגודת ישראל, והקימו את מפלגת דגל התורה, הצטרפה בעלז ל"דגל התורה", מה שעורר את חמתן של רוב החסידויות שהשתייכו ל"אגודת ישראל", ואף עורר מחלוקת בקרב חסידי בעלז עצמם בדבר נחיצות המהלך. בעקבות אכזבתה ממפלגת דגל התורה התנתקה החסידות בהמשך הדרך מהמפלגה החרדית. כיום שבה החסידות להיות משולבת באגודת ישראל ועד לפברואר 2005 היה לה נציג בכנסת מטעם יהדות התורה - אגודת ישראל - הרב ישראל אייכלר.

 

החסידות מונה כיום כ-8000 בתי אב ונחשבת לחצר השניה בגודלה אחרי חסידות גור. בין אנשי בעלז נמנים ח"כ הרב ישראל אייכלר וראש עזרה למרפא הרב אלימלך פירר.

 

המרכז העולמי הדמוגראפי והמנהלי של חסידות בעלז נמצא בקרית בעלזא בירושלים. ריכוזים נוספים נמצאים בישראל: בבני ברק, אשדוד, בית שמש, חיפה, תל אביב ובמושב קוממיות (ליד קריית גת). בחו"ל: בורו פארק, ויליאמסבורג, לייקווד, מונסי, אנטוורפן, מונטריאול, לונדון, מנצ'סטר, ציריך, וינה, מלבורן ועוד.

 

חשוב לציין כי בעלז היא חסידות הבנויה בין השאר על עולם התשובה. חלק גדול מארגוני התשובה הגדולים (כגון "הידברות") שייך להם. הם אוהבים מאד לקרב את ה'שונים' המגיעים לבקר אותם ולהכניס אותם אל חיק היהדות החסידות.

 

מקובל להניח שאין כמעט או בכלל 'נשירה' בין צעירי החסידות. אפשר שהדבר נובע בין השאר מכך שהאדמו"ר נוהג לקרב מאד את צעירי הצאן בדאגה בלתי רגילה - מה שמוסיף לשימורם בתוככי המחנה.

 

חסידי בעלז מוכרים בפאות סביב האוזניים. מקור המנהג בגלות. נהוג היה להסתיר את הפאות מפני עינא בישא ומחשש להתנכלויות. כיום מעודד האדמו"ר שליט"א את בני הדור הצעיר שיותירו את הפאות בצורתן הטבעית.

 

סימני הכר חזותיים נוספים הם האבנט השחור שאותו כורכים החסידים באופן קבוע, השטריימל שאותו חובשים החסידים הנשואים בשבתות, וכן הגרביים השחורים המשוכים עד לברכיים. בחגים (ובשמחות נישואין) לובשים החסידים גרביים לבנים.

 

בתפילת השבת מתעטפים חסידי בעלז בטלית מיוחדת, שארוגה מבד צמר גס ומכונה טערקישע טאלעס (טלית טורקית). בטלית ארוגה עטרה מכסף המקופלת פנימה ביום חול ומובלטת החוצה בשבתות, ימים טובים ואירועים חגיגיים אחרים.

 

ניגוני בעלזא נערצים על כל הציבור החרדי. האנשים המרכזיים כיום בעולם הנגינה הבעלזאי הם, בעל המנגן הרה"ח ר' ירמי' חיים דמן, והמלחינים והמנצחים הרה"ח ר' מרדכי פריד והרה"ח ר' אלטר מאיר קאליש. בשנים האחרונות מורה האדמו"ר מבעלזא להלחין ניגונים רבים חדשים כשהוא מסביר שכל ניגון חדש הבא אל צד הקדושה מונע ונוטל כוח מהסטרא האחרא, שלחניה הטמאים מעכבים את העלאת התפילות.

 

בעלזא היא מעצמה חסידית שבראשה עומד גנרל, והשפעתו הינה הרבה מעבר לצבא המתנהל על פיו. ההיררכיה, המשמעת, מערכת הסמכויות והתפקידים השונים בחסידות, על ענפיה ושלוחותיה השונים, מזכירים מדינה בזעיר אנפין. 'מחזיקי הדת' הוא הארגון הבעלזאי המעניק שירותי קהילה, הכולל בית דין צדק, בתי הוראה עם עשרות דיינים, מערכת כשרות, עיתון שבועי ועוד, בניהולו הסמכותי של הרב מרדכי בריסק.

גולת הכותרת של בעלזא היא מערכת החינוך הענקית, שמהווה מושא להערצה בקרב קהלים רבים ומגוונים.

 

מאז תקומתה של בעלזא לאחר השואה היא הפיקה מתוכה מאות רבנים, דיינים ואנשי חינוך, המשרתים בקודש גם במוסדות חינוך אחרים.

 

   

                                                                 

 

 

הרעיון להקמת בית הכנסת הגדול של בעלז נולד כתוצאה מהצורך למצוא מבנה מרכזי שיוכל להכיל מספר גדול של אנשי חסידות. אבל בשל גודלה וצמיחתה המואצת של בעלז כבר היום צר המקום מלהכיל את כל מאות ואלפי האנשים המבקשים כסא בבית הכנסת. סיבה נוספת, מעט פחות רשמית, לגודל המיוחד של בית הכנסת היא מאבקי היוקרה בין החסידיות. אין ספק שהיכל כה גדול ומרשים, בלב העיר ירושלים, נועד למקם את החסידות והאדמו"ר שלה במקום מרכזי בעולם החרדי. ואכן, בית הכנסת תרם ללא ספק לביצור מעמדה של החסידות ולהעלאת קרנה במגזר כולו.

 

יוזם הקמתו של בית הכנסת המכונה בית מדרש הוא אדמו"ר החסידות, הרב יששכר דוב רוקח, והאדריכל הוא אהרן אסטרייכר, חסיד בעלז.

מלאכת התכנון והבניה כולה ארכה לא פחות מ-18 שנים. הסיבה הראשונה למשך הזמן הארוך היא כמובן הגודל. שהרי מדובר בקומפלקס כמעט בלתי נתפס, המשתרע על יותר מ-30 אלף מטרים מרובעים. הוא כולל מקוואות, שמונה בתי כנסת לימות השבוע, אולמות שמחה וכוללים. סיבה נוספת היא, שתוך כדי הבניה התכניות גדלו והשתנו. גם המרכיב הפיננסי, כלומר הצורך לגייס הון עתק, היווה גורם מעכב.

 

הקמת בית המדרש מומנה מתרומות של אנשים רבים. נזכיר רק שניים מהבולטים: שמואל הרכבי, בעל חברות לקוסמטיקה וחסיד בעלז במקורו, ויעקב הכהן ענגל ששמו מונצח בקומת הלובי.

 

חגיגת 'חנוכת הבית', שנערכה בשנת 2002, שולבה עם טקס 'הכנסת ספרי תורה'. בבעלז כמו בבעלז קיבלה החגיגה מימדים גרנדיוזים ועל כן במעמד זה הוכנסו 20 ספרי תורה להיכל הקודש. פרט פיקנטי: לבעלז יש שאיפה להגיע ל-70 ספרי תורה ומדי שנה מוכנסים לבית הכנסת בהדרת כבוד מספר ספרי תורה, כך שהמספר שבעים אינו כה דמיוני.

 

סביב לבית המדרש הוקמה 'קרית בעלז'. בשכונה זו, המונה כעשרה בנייני מגורים, מתגוררים כמובן חסידי בעלז. השכונה צמודה ל'קרית צאנז' של חסידי צאנז ולשכונה הליטאית 'מנחת יצחק' (שבה נמצא בית הכנסת "אהבת תורה" המאכלס כ-450 מתפללים). פרט פיקנטי: שתי השכונות החסידיות כה צמודות עד שברחוב מסוים אפשר למצוא על שלטי הבניינים את הכיתוב 'רחוב דברי חיים' (על שם ספרו של האדמו"ר מצאנז זצ"ל) ואילו באמצעיתו של הרחוב, ללא כל הודעה מוקדמת, מתחלפים השלטים ל'רחוב דברי שלום' (על שם ספרו של האדמור מבעלז זצ"ל).

 

 

 

                                                                            

 

 

בניין בית הכנסת הגדול של חסידות בעלז בולט בנוף ירושלים ונחשב היום לאחד מתווי ההיכר הבולטים של העיר. ממרחקים מבחינים בגגו המפואר ובגודלו הענק של המרכז העולמי. בשל פארו הרב של המבנה, והעובדה כי הוא בולט לגובה מעל בתי השכונות הצפוניות של ירושלים, מכנים אותו בחיוך בשם "בית המקדש של בעלז".

 

זהו בית הכנסת הגדול בארץ, והוא כולל כ-5,000 מקומות ישיבה למתפללים - 2000 לגברים, ועוד 3000 לנשים וילדים. בימים הנוראים מתפללים במקום לא פחות מ- 8,000-10,000 מקצתם בישיבה ומקצתם בעמידה.

 

גובה הבניין 29 מטר מבפנים ו-19 מטר נוספים מבחוץ, כלומר 48 מטרים בסך הכל.

 

המבנה כולל לא פחות מ-10 קומות ועוד שטח המיועד למכונות (מזגנים, דודי חימום למים במקווה ועוד).

 

המבנה הארכיטקטוני של בית הכנסת עוצב בהשראת בית הכנסת שהיה בגליציה כך למשל, ה'כדורים' המפורסמים שבגג הבניין הנוכחי, שגודלם כמטר כל אחד, "מתכתבים" עם כדורים דומים שעוצבו על גג בית הכנסת בגליציה ושגודלם היה 20 ס"מ. יש לזכור כי גודלו של בית הכנסת המקורי היה 300 מטר מרובע בסך הכל וגובהו שתי קומות. כלומר, מעבר להשראה הכללית, ההבדלים עצומים. אגב, בתוך הבטון שולבו אבנים מבית המדרש הראשון בבעלז, שנועדו להמחיש את רעיון ההמשכיות ואת תקומתה של החסידות.

 

למרות גודלו של ההיכל, הוא תוכנן כך שהאקוסטיקה בו מעולה וניתן לשמוע היטב את שליח הציבור העובר לפני התיבה והבעל קורא העומד על הבימה המרכזית, בכל רחבי ההיכל, כולל בכל הגלריות והיציעים.

 

הקומה הראשונה מחולקת לשני חלקים: בחצי אחד נבנו חדרי אכסניה לחסידים הרבים המגיעים ללון במתחם בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים. החצי השני מוקצה לוועד הכשרות הפרטי של חסידות בעלז, המכונה "בד"ץ קהל מחזיקי הדת". מדובר בארגון שנוסד בשלהי שנות השמונים כמהלך פוליטי פנימי שנועד לקרוא תיגר על ההגמוניה של העדה החרדית, שבינה לבין חסידות בעלז התגלעו קרעים. בראש בית הדין של החסידות עומד הרב שמאי קהת גראס, הנחשב ל'פוסק של החסידות'. פרט פיקנטי: האדמו"ר לא מתערב בשום פנים ואופן בכל נושא הלכתי. בעניינים אלו המכריע הבלעדי והסופי הוא הרב גראס.

 

בקומה השנייה נבנו מקלטים, חדרי אכסניה נוספים, וחלק מאולמות הכוללים, שבהם לומדים אברכי החסידות. בקומה זו קיימים גם משרדי החסידות שנועדו לצרכים שונים ומשתנים.

 

בקומה השלישית חדרי אכסניה ואולמות כולל נוספים, וכן אולמות שמחות (חתונה, בר מצווה וכו'). בקומה זו ממוקמת גם חנות הספרים של החסידות.

 

בקומה הרביעית ממוקם בית המדרש הגדול הישן. הוא כולל שמונה חדרי 'שטיבלעך', שבהם פועלים מנינים מסודרים כמעט 24 שעות ביממה. פרט פיקנטי: בבעלז מקפידים לא לקרוא את קריאת שמע לאחר זמנה, כך שמשעה 9:00 ואילך בקיץ או 8:00 ואילך בחורף לא מתקיימות תפילות שחרית נוספות. בין השטיבלעכים יש 'בית כנסת הגדול', בו מתפלל אנשים רבים בימות החול. בנוסף, כוללת קומה זו גם מקווה טהרה, מקווה כלים, ומקום לבניית סוכה בחג הסוכות.

 

הקומה החמישית היא קומת הלובי. מדובר בשטח נרחב המאפשר לאנשים רבים להיפגש בנוחות אחרי התפילה. בשטח זה נבנו לא פחות מ-100 חדרי שירותים. מטבע הדברים האולם מחולק לגברים ונשים. כמו כן קיים בקומה חדר הנצחה (יזכור).

בקומה השישית ממוקם בית המדרש הגדול החדש. כאמור, הוא מאכלס 5000 מקומות ישיבה לגברים בלבד. מעליו נבנו 3 גלריות (יציעים) – שתיים מיועדות לעזרת נשים והשלישית לצעירי החסידות.

 

קיימת הפרדה בין גלריית הנשים הנשואות לגלריית הרווקות. ההפרדה נועדה כדי שידעו הבריות מי היא רווקה לצורך נישואין ושחס וחלילה העין לא תיתפס באשת איש (זאת למרות שהנישואין נעשים רק באמצעות השדכן, אך הוא עצמו לפעמים נרמז איך לפעול).

 

בקומפלקס הגדול קיים גם אגף חדש ובו 'אולם טישים'. באולם זה נערך ה'טיש' הגדול בלילות שבת וכן אירועים חגיגיים של החסידות, כגון שמחות משפחתיות של האדמו"ר. בצידי האולם הוקמו 'פראנצ'עס' - פיגומי ברזל הבנויים כמושבי אצטדיון משופע.

 

אורחים מתוך החסידות ומחוץ לה מתאכסנים בחדרים שבקומות 1-4 (סה"כ מעל ל-1000 מיטות). האוכל והאירוח כולו על חשבון הבית, אך צריך לסייג ולציין פרט חשוב מאד: חסידי בעלז משלמים 'דמי חבר' גבוהים במהלך השנה, שהם גבוהים מדמי החבר הנהוגים ברוב החסידויות האחרות. התשלום הזה מקנה להם שלל הטבות: לימודים חינם לכל ילדיהם, אולמות חתונות ושמחות ללא תשלום או תשלום מזערי, מוצרי מזון מסוימים חינם או במחירים מסובסדים בצרכניה הפועלת בכל ריכוז בעלזאי ועוד היד נטויה. אחת ההטבות היא, כאמור, אירוח ברמת פנסיון מלא בחגים ובמועדים מיוחדים בבית הכנסת הגדול.

 

בקומות הבניין מוצבות מכונות לממכר עוגות ודברי מתיקה אחרים. תה וקפה מחולקים (גם באמצעות מכונות אוטומטיות) חינם אין כסף. עובדה זו, בצירוף מסת האנשים העצומה הפוקדת את המקום, עשויות להסביר את הנתון המדהים הבא: בכל יום נשתים במקום כ-8000 כוסות קפה!

ברחבה הענקית הצמודה לבניין, הוקמה באר מים כדי למלא את מצוות התשליך.

 

חשוב להזכיר גם את 'מנורת השוקולד', המוכרת לכל - שמורכבת מאבנים מרובעות דמויות שוקולד שהולחמו לבנין.

 

המקום כולו מנוהל על ידי מערכת ממוחשבת, המפעילה את מערכת המיזוג והבקרה, ואף דואגת "לאייש" כל כסא פנוי.

 

בבניין הותקנו שתי מעליות בלבד, כל אחת עם קיבולת של כ-17 אנשים. הן מיועדות בעיקר לשימוש הנכים. לצורך זה הוקמה גם 'רמפה' מיוחדת בחזית הבניין המסייעת למוגבלי יכולת. מיעוט המעליות, אינו מטעמי חסכון, אלא משתי סיבות אחרות: ראשית הבניין בנוי במדרון, כך שכל אדם יכול להיכנס אליו מהמפלס הנוח לו ולהתנייד בקלות אל מחוז חפצו. שנית, כדי שלא יתפתה החסיד להשתמש במעלית השבת (אלא אם כן הוא נכה).

סדר הישיבה בבית המדרש בזמן התפילות הוא על פי חשיבות: בשורות הראשונות יושבים הרבנים והתורמים הגדולים. האדמו"ר יושב במקום קבוע בקדמת בית המדרש, ובוויטרינה סמוכה לו מוצגים הכסא ועמוד התפילה של האדמו"ר הקודם.

 

יש מקום לכולם כש'כולם' הכוונה היא לחסידים הוותיקים. לכל אחד יש מושב משלו ואין צורך במאבקים. בימים נוראים (וגם בשבתות, אם כי בהיקף נמוך), בהם יש עומס רב, עומדים הצעירים הרווקים על רגליהם במשך כל התפילה.

 

ארון הקודש מתנשא לגובה 12 מטר, רוחבו 8 מטר ומשקלו 23 טון. הוא עשוי מעץ מיוחד שיובא מברזיל. ספרי התורה בארון הקודש מונחים בשכיבה, כפי שהיה נהוג בבית הכנסת בעיר בעלזא. בתוך ארון הקודש יש מקום ל 70 ספרי תורה.

 

את הארון עיצב ובנה אברהם פריד, אמן עץ מוכר העומד בראשות הסטודיו 'בית האומן'. מן הראוי להזכיר גם את גלריית הפרוכות העצומה והמפעימה השייכת לחסידות. הפרוכות מתחלפות מידי פעם בפעם. בולטות ביופיין והדרן פרוכת הזהב ופרוכת המשי.

 

9 נברשות מאירות את האולם. הן תוכננו כך שיעבירו קול. כל נברשת שוקלת 750 ק"ג והיא מחוברת במנוף לתקרה, כך שניתן להוריד אותה לשם ניקוי או החלפת נורות שרופות.

 

   

                                                                 

 

 

את הקומפלקס המורכב מנהלים שניים: האחד (שמעון פרסטר) נחשב מנהל כללי והשני (שלומי אינדורסקי) מנהל תפעולי. האדמו"ר הוא כמובן הסמכות העליונה ועל פיו יישק דבר בהיכל ובכלל - כולל שינויים בלוחות הזמנים.

אגב, בנו של האדמו"ר מכונה ה 'רוב' [ruv] כלומר ה'רב' של החסידות והוא נחשב כמובן ליורש העצר.

 

באופן עקרוני כל אדם רשאי להתפלל. בפועל ומטבע הדברים רוב מכריע של המתפללים הם חסידי בעלז.

 

עם זאת, מלבד החסידים מגיעים תושבים רבים מהסביבה החפצים במניין בשעות לא קונוונציונאליות. פרט פיקנטי: עד לפני 12 שנים היה המקום מאוכלס באברכים ובחורים ליטאיים רבים ששמחו להשתמש ב'אוצר הספרים' הענק הקיים באולמות הכולל. האוצר הזה מכיל קרוב למאה וחמישים סדרות של 'שולחן ערוך' ומאות סטים של 'שסי"ם. אלא שאז יצאה הוראה מדרג גבוה כי אין ללמוד בחדרי הלימוד ללא בגד עליון, כלומר חליפה או מעיל חסידי. הוראה זו הקשתה מאד על הבחורים הליטאיים, שהורגלו ללמוד כשעל גופם חולצה בלבד, ומאז הם כמעט ולא פוקדים את המקום לצורך לימוד.

 

כיוון שמדובר בחלל ענקי, החזן משתמש במחבט גדול כדי להשקיט את הציבור ולאפשר לו לשמוע רק אותו (בהתאם להתקדמות התפילה). בכל פעם שהוא חובט במקל (על מצע של כרית מיוחדת) הקהל משתתק. אגב, הגם שמדובר בפעולה פיזית לא מבוטלת, גם בשבתות נעשה שימוש באמצעי זה, בלית ברירה.

 

מעניין שפרט לקומת הלובי, בכל המבנה הענק לא קיים כל כיתוב או טקסט של 'לעילוי נשמת' וכדו' על הקירות, על הפרוכות או על שעונים ורהיטים אחרים.

 

לפי מנהג בעלז נוהגים ביום חול להדליק 2 נרות לפני התיבה, ובשבת מדליקים 4 נרות. בימים טובים נוהגים להדליק 8 נרות, ולכן בחזית ארון הקודש נמצאות 2 מנורות בעלות 4 קנים.

 

בסוכות מוקמות סוכות ענק סמוך למבנה ובהן אלפי מזרונים (תוצרת עמינח), שעליהם לנים החסידים. באירועים מיוחדים ובימים טובים גם מסדרונות הקומפלקס (מלבד החדרים) בתפוסה מלאה.

 

פרט פיקנטי: במסדרונות קיימים שקעים רבים, ובכל שקע יש נקודת חשמל. סמוך לשקע יושב חסיד צעיר ובידו מכונת תספורת. בסרט נע עוברים אלפי החסידים ומגלחים אחד את שערו של רעהו. זהו מחזה מרתק.

 

אחזקת בית הכנסת מתבצעת על ידי "מכירת מקומות ישיבה" במאות שקלים, ובגיוס "פרנס היום" האחראי על מימון ההוצאות השוטפות בכל יום.

פרט פיקנטי: ביום השבת - אז נפתח בית הכנסת החדש והגדול - מתקיימים מדי פעם בפעם 8 'אויף רוף', כלומר שמחת חתנים העומדים ערב נישואיהם. בבעלז נוהגים להמטיר על החתן מעזרת הנשים שקיות קטנות שבתוכן יש סוכרית טופי, שני בוטנים, ושני פיסטוקים. אלפי הילדים אוספים את השקיות הללו וזוללים את תכולתן בשמחה. הפועלים הרומנים העובדים בניקיון המקום ממהרים לנקות את הלכלוך הנוצר מאלפי השקיות המומטרות.

 

הוראה חשובה ומעניינת: אסור לרווקים לגשת אל העמוד. לכן לא נדיר למצוא מניינים המורכבים מנערי החסידות המבקשים מבחור ליטאי לא נשוי כי ייגש אל העמוד בשבילם