כמה מלים על הקהלה העיראקית בארץ ישראל [מתום חוברת תיעודית שיצאה בהוצאת בית הכנסת]. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, האחרון למלכי יהודה, עלה נבוכאדנצר מלך בבל על ירושלים והגלה את יושבי יהודה ירושלים לבבל. שלא כמו בני עשרת השבטים שנטמעו בגויים ואבדו לעם ישראל לנצח, נשאו גולי בבל את ציון וירושלים על לוח ליבם: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". ושם על נהרות בבל נשבעו את שבועת האמונים לירושלים עד סוף כל הדורות: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". 2600 שנים ישבו היהודים בבבל ובשנה השלישית לתקומת ישראל עלו כולם ארצה, נערים וזקנים, נשים וטף.  במשך פחות משנתיים חוסלה העתיקה בגלויות ובניה התפרסו ברחבי מדינת ישראל הצעירה. מבין עולים אלה כ – 1500 משפחות, הגיעו לעיר האבות באר שבע.

 

עם השנים רבתה האוכלוסיה העיראקית בבאר שבע עד שהגיעה לשיא של 50000 תושבים בני העדה. שכונה א' למשל היתה מיושבת כולה על ידי ילידי עיראק. כיום מתגוררים בעיר כ 20000 תושבים ממוצא בבלי. 

 

העדה העיראקית מאופיינת בצניעות, מוסריות, עדינות, התרחקות ממיסטיקה, ומעל הכל, בתרבות מוסרית והכנסת אורחים, אותה הרגשנו היטיב בביקורינו על ידי מנהל בית הכנסת מר יעקב דגמי. 

 

 

 
צילומים: אלי קובין

 

בשנים הראשונות התגוררו המתיישבים, כמסורת התקופה, במעברות, בשכונות אהלים צפופות. גם בהמשך כש'רווח' דרו העולים ב'בתי תותח' – בתים בני שתי קומות שבכל בית ארבע דירות בעלות מרחב של 30 מ"ר. מיותר כמעט לציין, שבית כנסת מסודר לא היה בנמצא, והמשתכנים הראשונים נאלצו להתפלל בדירות פרטיות. 

 

בית הכנסת הממוסד הראשון נבנה על ידי חכם משה דאלי, מנכבדי עולי בבל, שרכש צריף עף גדול, ולאחר שאורגנו כמה ספרי תורה פתח את שעריו לציבור הרחב לתורה ולתפילה. 

 

בשנות השבעים, הצליח ראש עיריית באר שבע דאז, מר אליהו נאווי, עיראקי במקורו, לרתום את איש העסקים הלונדוני דוד חלאסצ'י, גם כן יוצא עיראק, למשימת הקמת בנין מפואר שישמש כבית כנסת ומרכז רוחני ליוצאי הקהילה העיראקית בבאר שבע שיחליף את מבנה העץ הקטן הישן שכבר צר היה מהכיל את המתפללים הרבים.

 

מר עזרא ירוחם, ומר יעקב דגמי נרתמו למשימה וקיבלו על עצמם לדאוג להקמתו של המוסד הגדול מן המסד החיצוני ועד הטפחות הפנימיות, ובחודש אלול שנת תש"מ [7.9.80] נחנך בית הכנסת במעמד ראשי ורבני העיר, הראשון לציון - הרב הראשי לישראל, שר הדתות, ונכבדים נוספים.            

 

 

צורתו הארכיטקטורית של בית הכנסת מזכירה מגן דוד גדול. מלפנים נראה הבנין כפירמידה גדולה, וגובהו מגיע ל 18 מטרים. בראשו של המבנה יש כיסוי שקוף, שבלילות חג ומועד מואר בזרקורים הנראה למתבונן ממרחק ככוכב זוהר. האדריכל נחום זולוטוב תכנן את הבנין [אגב, תלמידיו מגיעים עד היום לחזות בעיצובו המיוחד] והוא ניצב על שש נקודות של עוגני ביטון מזויין שנחפרו לעומק של 6 מטרים ללא עמודים או קורות תמיכה בחלל בית הכנסת.

 

הביטון בנוי בסגנון ברוטלי, חשוף, אם כי לא מכבר צופה הביטון בחומר ייחודי כדי למנוע סדקים הנובעים מאקלימו הייחודי של הנגב.

 

עזרת הנשים ניצבת על אותו מפלס בו מתפללים הגברים כשמחיצה לא אטומה מפרידה ביניהם: "בתחילה חשבנו לבנות עזרת נשים ש'תצוף' באוויר מעל לראשיה של הגברים, אך לא היה לנו מימון לכך. מאותה סיבה גם וויתרנו על אולם שמחות תת קרקעי" מספר יעקב דגמי המנהל. אגב, המחיצה הצמודה לגברים, אינה סימבול לפתיחות או לפלורליזם, שכן העיראקים מטבעם לא הורגלו במחיצות או ברדיפה אחרי צניעות יתירה וראוותנית: "הנשים שלנו באים צנועות ומכוסות לבית הכנסת" מבהיר דגמי. ואפרופו כיסוי, ביום כיפור, הן נוהגות הנשים העיראקיות לעטות על עצמן גלביות מסורתיות מזהב ומכסף.

 

 

בית הכנסת כאמור נבנה בצורה משולשת עם מוטיב מרכזי של מגן דוד. גם קירות בית הכנסת העשויות   מויטראזים -בשטחים החשופים מביטון- מעוצבים ממשולשים המרכיבים סדרות של צורות מגן דוד. על העיצוב המרשים כולו, אחראי מנהל המקום יעקב דגמי שביחד עם מעצב פנים תכנן את כל שטחו הפנימי של המבנה כשהוא נזהר לא לחרוג מקווי המתאר הכה ייחודיים שלו. שטח הבית כולל 250 מקומות ישיבה.

 

מעל ארון הקודש מוצב לוח זכוכית ענק [2 מטרים לערך] שיובא ארצה מלונדון עליו מודפס פרק 'למנצח' מן התהילים הידוע כבעל סגולות מרובות. ארון הקודש מכיל ספרי תורה מהודרים כשביניהם שוכן ספר תורה עתיק שעלה ארצה מעיראק, מעוצב על פי מסורת יהודי עיראק. את ספר התורה נוהגים להוציא בשמחת תורה ולשמוח עמו בשמחתה של התורה.

 

דלתות בית הכנסת עשויות זכוכית. בימים בהם יש עומס רב של מתפללים כמו גם בתקופות חמות במיוחד הופכים דפנות בית הכנסת גם כן לפתחים, שכן בתכנונם המוקדם הוצבו צירים בקצותיהם והן עשויות להיפתח ולהיסגר בקלות. 

 

מחוץ לבית הכנסת עומד שלד לבניית סוכה, בור שנועד לתפילת ה'תשליך' בראש השנה, ומתחם לברכת הלבנה.

 

 

בית הכנסת המרשים לקהלת עולי בבל, לא יועד רק לבני העדה. כולם הוזמנו להתפלל. ללא כל יוצא מן הכלל. ואמנם עד לא מכבר היה בית הכנסת מלא מפה אל פה ולאו דווקא בעיראקים. בשנים האחרונות התדלדל בית הכנסת וכיום פוקדים אותו בעיקר אוכלוסיה מבוגרת: "הצעירים נטשו כולם לטובת רמות, שכונה בבאר שבע, שם הם מתפללים במבנים עראיים – קראוונים" אומר יעקב בצער. עם זאת צריך לציין כי בחגים ובמועדים מגיעים תושבים יוצאי העדה, המתגוררים בכל רחבי העיר, אל בית הכנסת 'שלהם'.

 

נוסח התפילה כמובן ספרדי המבוסס על המסורת הבבלית. מאפיין נוסף הוא אורך התפילה. העיראקים שלא כמו בני עדות אחרות, לא אוהבים 'למשוך' את התפילה כלומר להאריך, לנגן ולפייט ללא גבול, סדר התפילה הינו עניני, קורקטי על פי הנצרך ותו לא. השבת נועדה ל'עונג' הם אומרים, לא ל'עינוי'.

 

בניו של חכם משה דאלי, מקים ורב בית הכנסת הראשון כזכור, משמשים כחלק מצוות בית הכנסת. חזנה הקבוע של הקהילה למשל, הוא הרב אברהם דאלי. עם הרב יוסי זאדה, רבם של יוצאי איראן, נוהגים מנהיגי הקהילה להתייעץ מעת לעת. גם הרב יהודה דרעי, הרב הראשי לבאר שבע, נמצא בקשר מתמיד עם הקהילה ולא מכבר אמר לראשיה "אשריכם שיש לכם בית כנסת בתוך בוסתן". נשיא הקהלה הוא מר יעקב נווי, היו"ר הוא מר עזרא ירוחם, ומנהל המקום הוא מר יעקב דגמי.

 

צמוד למבנה בית הכנסת ממוקם מבנה המשמש כמרכז קהילתי. במבנה זה שוכן אולם המיועד למיעוטי יכולת ובו נערכים שמחות כמו חתונות בר מצוות בריתות ואזכרות. קיימת אפשרות לקייטרינג.  

 

לקהלה הבבלית יש מוזיאון המנציח את מורשתה. הוא שוכן בעיר אור יהודה בשדרות בן פורת. לסיום אנקדוטה קטנה. דגמי, מנהל בית הכנסת המבוגר, נועל את דלתות הענק של המבנה כשהוא מספר לנו על חלומו: להקים ולחזות בבתי כנסת הזכורים לו מילדותו המרוחקת בעיראק – ענקיים בעלי מרחב עצום העשוי להכיל למעלה מ 2000 מקומות.