רחלי ילידת רמת גן, נישאה לפני כ 24 שנים לעולה מחו"ל. לקיבוץ בארי, הממוקם בדרום הארץ, היא הגיעה כמנהלת בית האבות המקומי. לפי כ 6 שנים ניגש אליה אחד מבני הקיבוץ בשאלה האם היתה חפצה לסייע בהקמת בית כנסת. הוא הוסיף כי הרעיון כבר מבוסס ולפחות 40 חברים היו שמחים להגיע לכנס היסוד. רחלי נענתה בחיוב ואמרה כי היא תשמח לסייע. אלא שלאספה המכוננת הגיעו שני אנשים מלבדה. התברר כי מכל ה 40 נותרו שלשה אנשים, שמהר מאד הצטמצמו לכדי שנים. זמן קצר לאחר מכן עזב השלישי שבחבורה את הקיבוץ ורחלי נותרה לבדה. הקמת המוסד, אחזקתו, וכינונו נפלו על כתפיה. רק שהיא רואה בזה זכות עצומה: "אני אומרת תודה לאלוקים על הזכויות שהוא נותן לי. אני מאד מאושרת בכך שאני עושה את הכל. אני חושבת שקיבלתי מתנה".

 

בבניית בית הכנסת רואה הגברת פריקר סגירת מעגל היסטורית. אביה שנפטר בגיל 63 היה בעיצומו של תהליך בניית בית כנסת בגן ציבורי שבעיר הולדתה – רמת גן. לאחר שנים של תפילות בתי ספר ובמתנסי"ם, הצליח האב, לפתוח בתהליך של הקמת בית כנסת באותו גן, תהליך שאת סופו לא זכה לראות. באותו גן ממוקם כיום בית אבות בו שוהה אמה המבוגרת של רחלי. בהקמת בית הכנסת בקיבוץ, כמו גם בעיסוקה במשך השנים עם קשישים, מזהה רחלי את מקומה בהיסטוריה המשפחתית ובהשלמת מאוויו של אביה המנוח. בענין הזה, מספרת רחל, כי את הספר שהוציאה על בית הכנסת [עליו יסופר בהמשך] בחרה לקרא בשמו של בית הכנסת כמובן – אהבת ישראל – אלא שמבלי משים, כאשר התבקשה על ידי אנשי הכריכיה שבדפוס לשמו של הספר מסרה כי יש לחקוק את המלים 'נצח ישראל' שמו של בית הכנסת של אביה ז"ל. רק לאחר מעשה הבחינה הבת כי על כריכת הספר מוטבע שמו של בית הכנסת של אביה ואילו בגוף הספר מצויין שמו של בית הכנסת שבקיבוץ. היא משוכנעת, כי 'טעות' זו לא מקרית, וכי בית הכנסת של אביה, חי ונושם בעצם בבית הכנסת שהקימה בתו.

 

הקמתו של בית הכנסת בקיבוץ החילוני עברה לא בלי בעיות. הקיבוץ שבמשך 60 שנותיו נחשב היה לקיבוץ 'חילוני למהדרין' התקשה לקבל את עובדת הקמתו של בית כנסת במרכז הקיבוץ. דיונים רבים, התכנסויות אין ספור, הביאו את החברים בסופו של יום להצבעה בעד הקמת בית הכנסת, אך בצמוד לתקנון מחשק הדואג לכך שלא יבואו 'גורמים דתיים ויחזירו את בני המקום בתשובה' או יטיפו להם 'לא לנסוע בשבת' וכן הלאה. רחלי מודעת לאנטגוניזם הקיים בקיבוץ והיא מספרת כי היא מנסה לפעול בחכמה ובזהירות כשהיא לא שוכחת לבקש מאלוקים כי ינחה אותה לומר בדיוק את המלים הנכונות.

 

אלא שלמרות האווירה הלא קלה מסביב, קם בית הכנסת ופרח. משפחות שהתנגדו בתחילה מקיימות שם היום חגיגות 'בר מצווה', במקום נערכים בריתות, חתונות, ברכות הגומל וכן הלאה. פריקר מסבירה כי 'היא לא מתווכחת עם מי שלא מעוניין. הכל נעשה באהבה ובשמחה'. רק ביום כיפור האחרון למשל, פקדו את בית הכנסת כמאה וחמשים אנשים. כאשר היא נשאלת שאלות שאין לה עליהם תשובות היא מתייעצת עם רבנים מוסמכים או נעזרת באנשי הקיבוץ הדתי עלומים המסייעים לקהלה הקטנה של רחלי לאורך כל הדרך. ביום חול מגיעים כ 21 אנשים, חציים גברים חציים נשים. 'את כולם אני מחבקת כמו אמא ואבא של חתן וכלה העומדים בלב נרגש בפתח אולם השמחות'. אגב, בעקבות בית הכנסת בקיבוץ בארי, ביקשו קיבוצים נוספים את עזרת הועד בהקמת בתי כנסת דומים.

 

בתחילת התהליך של הגישושים להסכמת החברים לבניית בית הכנסת הודיעה למארגנים חברת קיבוץ בשם אהובה עצמוני, שאחיה שאול לוי כתב ספר תורה. שאול שמע על הכוונה להקים בית כנסת בבארי ובאותו רגע נגמלה בליבו החלטה לתרום את ספר התורה לבית הכנסת. ההחלטה של שאול היתה ציון דרך חשוב, שכן בית כנסת ללא ספר תורה לא יכול לקום ולהתקיים. כאשר שמע על כך חברו של שאול, יהודי בשם יהודה ברקת, החליט גם הוא לתרום את אחד מספריו – ספר תורה בן 70 שנה. שנתיים לאחר מכן, אחרי שזכה להכניס את ספר התורה, נפטר שאול לוי זכרונו לברכה. 

 

מיקומו של הקיבוץ סמוך לעזה מייצר סיפורים מעניינים ובלתי שגרתיים. היו אלו הימים של מבצע 'עופרת יצוקה'. צה"ל תכנן לחדור לתוך עזה ולבער משם את קיני המחבלים. רוב החברים בקיבוץ עזבו את המקום לבתים בטוחים יותר במרכז הארץ. לא כך הגברת פריקר. וכך היא מספרת: "כמנהלת בית אבות ובית הכנסת ידעתי שאני לא יכולה לעזוב. נשארתי לבד. אנשים שהיו רגילים לבא לא באו, ובת הכנסת היה שומם. נעמדתי בלילה מול הכוכבים שבשמים ואמרתי לאבי שבשמים, 'אני הולכת לפתוח את בית הכנסת אם תרצה לשלוח לי מישהו תשלח'. זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי טלפון מחייל. הוא אמר שקיבל את הטלפון מחייל אחר בן לאשה מקומית שהיתה מקבוצת המתנגדים להקמתו של בית הכנסת. אמרתי לו בהתרגשות כי הרגע היתה לי שיחה עם אלוקים. ביקשתי שיבא בחמש ואולי יצליח לארגן מנין. 'תעשה השתדלות להביא עוד חברים ולקיים מנין', אמרתי לו. החייל אמר בספקנות, 'איזה מנין, זה בלתי אפשרי'. 

 

באותו יום שהו אצלי חיילים רבים בבית, מאחר שנידבתי את המקלחת הפרטית שלי לשימושם של חיילים שעמדו לצאת לקרב. בסביבות השעה חמש עזבתי את הבית והגעתי לבית הכנסת. רעש עלה מהמקום, והשתאיתי כיצד מסוגלים חמשה בחורים לייצר רעש כה רב. אלא שאז פתחת את הדלת וראיתי 60 חיילים כשרוביהם ניצבים נשענים בשורה סדורה על כותל בית הכנסת. אחזה בי התרגשות עצומה ופרצתי בבכי. הם התחילו להתפלל. היו שם תפילות בספרדית באשכנזית פרסית תימנים. כל עדות ישראל. קשה לתאר את ההתרגשות. בסוף המפקד דתי שאל אם הוא יכול לדבר על פרשת שבוע. נזכרתי כי בתקנון כתוב שאסור לשאת הרצאות תורניות בבית הכנסת, אבל אני רק אמרתי: 'דבר ככל שתחפוץ'. לאחר התפילה נעמדו החיילים אל מול ארון הקודש וכל אחד ביקש את בקשתו האישית. ביקשתי מהם לבא למחרת בשמונה לתפילת שחרית.

 

עם בוקר השכמתי קום וכבר לפני 8 אני ממתינה בסבלנות בבית הכנסת. לאכזבתי איש לא הגיע. כשניסיתי לברר מה ארע, התברר לי כי בבוקר השכם חדרו החיילים לעזה. תפילתם האחרונה לפני הקרב היתה בבית הכנסת שלנו. הסיפור המרגש הזה, ריגש גם את הרב המקומי של המועצה הדתית והוא הפיץ אותו בתכנית רדיו. 

 

ובית הכנסת לא משמש רק את החיילים. לא מכבר ניגש אחד מהתושבים וביקש לשאול את כסאו של אליהו הנביא לצורך ברית בלא פחות מאשר ה.. פאב המקומי. 'האינטואיציה הראשונית שלי היתה לסרב' אומרת רחלי, 'מה לכסא קדוש ולמקום כמו פאב, אלא שאז חשבתי שמטרתינו היא קידוש החומר, וגם את הפאב בעצם אפשר להעלות, והשאלתי להם את הכיסה בשמחה'. סיפור נוסף, מפעים לא פחות, הוא על הריקודים בשמחת תורה. בקיבוץ מצויה אשה שמנסה במשך שנים ארוכות להיקלט להריון. באותו חג שמחת תורה, מספרת רחלי, 'אחזתי בספר התורה, הגשתי לה אותו ואמרתי לה: כשם שהחזקת ספר תורה ביד כך תזכי להחזיק ילד ביד. אחרי חודשיים בישרה לי האשה שהיא בהריון'.

 

הסיפורים הרבים והבלתי נגמרים על בית הכנסת המרתק הזה ועל השלכותיו יוצאות הדופן הביאו את צוות בית הכנסת, רחלי פריקר ויהודית וויס, להעלות רעיון של כתיבת ספר המתעד את סיפורו של בית הכנסת, תהליך הקמתו, סיפוריו המרתקים, ותכניותיו לעתיד. בהדפסת הספר סייע הרב שלמה רענן, ראש עמותת איילת השחר, ואיגוד בתי הכנסת, שלדבריה של רחלי הוא 'איש ענק, עם נשמה, שמתקשר בכל פעם לשאול האם ובמה הוא יכול לעזור'. הספר במהדורתו הראשונה אזל לגמרי וכעת מבקשות הכותבות להוציאו מחדש באופן מעודכן ומסודר יותר. 

 

באחד מגלגוליו הגיע הספר ליהודי, רב בארצות הברית. לפני חודשים ספורים חלתה הגברת פריקר וחייה עמדו בסכנה. מערכות גופה קרסו. באותה עת בדיוק, הגיע אותו רב אמריקני שקרא את הספר לביקור בארץ. באחד מהסיורים הכריז המדריך באזני התיירים כי כעת נעבור ליד קיבוץ בארי. הרב נזכר בספר המרתק והוא ביקש לבקר בבית הכנסת. מספרה של רחלי הושג בהמירות ובני הקבוצה ביקשו לבא ולבקר במקום. רחלי קמה ממיטת חולייה, אירגנה כיבוד קל ופתחה להם את בית הכנסת. הקבוצה התפללה מנחה ובסיומה נשאו תפילת מי שברך מיוחדת לרפואתה של הגבאית המסורה. רחלי מספרת כי תפילה זו ריגשה אותה עד דמעות 'הם היו בסיור סתמי, ובדרך מקרה ['אין מקרה בעולם' היא מציינת] הגיעו לקיבוץ ונשאו תפילה לרפואתי.