- אתם כאן:
- עמוד הבית
- סיור בבתי כנסת
- סיור החודש - בית כנסת הליפתא
סיור החודש - בית כנסת הליפתא
- פרטים
- קטגוריה: סיור בבתי כנסת
- פורסם בחמישי, 10 פברואר 2011 00:25
- נכתב על ידי אליעזר היון
שעטת המכוניות החולפות ביעף בצמתי הכבישים של הכניסה לירושלים לא מאפשרת כמעט להבחין בכפר הממוקם ממש מתחת - הכפר ליפתא. רבים מהחולפים במקום ידעו לומר אולי כי אכן יש שם מעט בתים נטושים המאוכלסים במספר דמויות תמהוניות, ובתחתית ההר יש מעין המשמש גם הוא את אותם טיפוסים חריגים.
מעטים יודעים כי מלבד 'מעט הבתים הנטושים' מאוכלס הכפר ליפתא בכמה עשרות משפחות. מעטים עוד יותר ידעו לומר, כי במקום פועל בית כנסת מפואר, בן עשרות שנים, הפעיל יום יום.
על בית הכנסת הזה אחראי, איש צנוע ואמן בנשמתו בשם מוטי שמעון, שבקושי מוכן לספר כי מלבד עיסוקו ומסירותו לבית הכנסת, הוא גם דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת חיפה.
ליפתא
ליפתא (בערבית لفتا) היה כפר ערבי במבואותיה המערביים של ירושלים. הכפר היה ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק. בגובה ממוצע של כ-700 מטר מעל פני הים. השתייך לנפת ירושלים מחוז ירושלים (1945). על פי 'סקר הכפרים' שנערך בשנת 1945 שטחי אדמותיו היו 8,743 דונם ובשנת 1945 מנה 2,550 נפשות. במהלך מלחמת העצמאות בחודש ינואר 1948 נמלטו תושבי הכפר לאחר התקפות של ההגנה והלח"י. ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נותר מצידו הישראלי של קו הגבול ונקרא בשם "מי נפתוח". לאחר קום המדינה צורף לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים.
אגב, מתחת להר עליו שוכן הכפר מצויות מנהרות ארוכות המובילות לגבעת רם ולבנק ישראל. בנייתן של המנהרות היא פונקציה של כורח בטחוני למקרה קטסטרופאלי בו הנהגת המדינה תיאלץ לרדת למחתרת ולהימלט מהעיר בדרכים לא קונווציונאליות.
מכל מקום. לפני כשבעים שנה היו בכפר בתי כנסת רבים ששימשו את התושבים המקומיים. עם השנים התאחדו כולם לבית כנסת אחד, בית הכנסת של הכפר ליפתא שנבנה על ידי מר שמעון, אביו של הגבאי הנוכחי מוטי שמעון, ששימש גם ה'מוכתר' של הכפר: "זהו בית הכנסת היחידי שנבנה על ידי יהודים, ושמטרת בנייתו המטרימה היתה אכן בית כנסת ולא איזשהו מוסד אחר" מספר מוטי.
במהלך השנים התגוררו בכפר בני עדות שונים. אשכנזים, כורדים ותימנים, אבל "רק הכורדים שרדו" אומר שמעון, מאחר שהם הגיעו כקבוצות - ב'חמולות'. אביו של שמעון נחשב היה ל'מוכתר' הכפר כאמור, משרה שהתאפשרה אודות אישיותו הייחודית וקשריו הענפים עם ה'חמולות' השונות. עם השנים עזב שמעון עם משפחתו את הכפר "לא בגלל כסף אלא מרצון לגדל את הילדים באווירה דתית ציונית" אך המשיך לגור בשכונה הסמוכה 'קרית משה' שם מתגורר היום גם הבן מוטי ומשם הוא מנהל ומפתח את בית הכנסת.
כיום גרים בליפתא כ 20 – 30 משפחות שהם כבר דור שישי בכפר. המקומיים עם תושבים מקרית משה מרכיבים את מנין התפילה.
אגב ליפתא, אנו מנסים לברר עם שמעון אודות שמועה שרווחה בקרב אנשי ירושלים לפיה המגיד הירושלמי המפורסם והנערץ הרב יודלביץ שימש כרב הכפר ליפתא. לדעתו של שמעון, שגדל גם סביב האגדה, אין בה ממש. לטעמו הרב יודלביץ שימש כרב באתר שנקרא אז 'ליפתא עילית' אזור שנעלם לגמרי מהמפה. האזור המוכר כיום כליפתא נקרא 'ליפתא תחתית' ושם, לדעתו, לא היה הרב יודלביץ ז"ל.
הריהוט הפנימיבית הכנסת של ליפתא הוא מבנה נמוך אליו צמוד מבנה נוסף בין שתי קומות. על קיר הכניסה העשוי מבטון חשוף משורטט תבליטו של הכפר כולו פרי מכחולו של האמן ירון יוחנן. המעבר מהכניסה, החשופה לקול שעטת המכוניות החולפות בכניסה לעיר מעל, אל תוך המבנה פנימה מעבירה את המתבונן כאילו באחת אל תקופה אחרת, מליבה של ההמולה האורבנית אל השקט הקסום של כפר אי שם בגליל. חלל בית הכנסת שקט ונקי ובנוי בצורת דוויאן [צורת עיגול מסביב לנקודה מרכזית] הנותן הרגשה של קהילתיות.
הספסלים מרופדים בבדים אוריינטליים המשרים תחושה אקזוטית קסומה. מסתבר שהספסלים הם בני שבעים שנה, ונלקחו מזמנו מישיבת מיר שבירושלים. בני הקהלה המסורים שיפצו אותם וחיפו אותם בבדים יפהפהיים המתאימים לרוח התקופה. עם השנים בלו הבדים והגבאי ביקש למצא בדים שיזכירו את אותם צבעים מוכרים. לאחר חיפוש מייגע, הצליח למצא בדים שעל אף שלטעמו הם 'מודרניים' מעט, מצליחים הם להזכיר לו קצת את קודמיהם. בבית הכנסת בכלל, שולטים צבעים פסטלים והתאמה מזרחית הנותנים למקום אופי אומנותי.
את ארון הקודש בנה אביו בשנות השישים, והוא היה מחופה בלוחות שיש. גם בו נעשו שינויים ונוספו בו עיטורים ותבליטים פרי ידי האמן ירון יוחנן.
על כתלי הבית מוצגות כשלש עשרה מסגרות בהם מצוייר או מודפס המזמור 'למנצח' בצורת המנורה הידוע כבעל סגולות רבות. להבדיל מבתי כנסת ספרדים רבים, ה'למנצח' לא מודפס בצורה שבלונית במכונת דפוס אלא הוא יצירת אומנות של סופרים וציירים בני הכפר במהלך השנים.
ליד ארון הקודש עומד ספר תורה קטן. זהו ספר ההפטרות – הספר ממנו קוראים את ההפטרות מידי שבת. לשאלתנו מדוע לא מוצב הספר ביחד עם שאר ספרי התורה מפנה אותנו הגבאי לפסקו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו ז"ל, שקבע כי אין לשכן באותו ארון את ספר התורה שקדושתו מרובה עם ספר הפטרות שקדושתו פחותה, אלא אם כן התנו על כך בוני הארון מלכתחילה. בארונות החדשים הפכה ה'התניה' הזו לנורמה, אולם בארונות ישנים כגון זה שבבית הכנסת בליפתא, לא בוצעה התניה כזו והאיסור בתקפו עומד.
(הרב מרדכי אליהו אגב, נחשב תמיד למנהיג הרוחני של בית הכנסת שנושא אופי ציוני דתי. להבדיל מקהלות ספרדיות רבות לא נכנסה קהלה זו לזרם השס"י החרדי. הרב המלווה את הקהלה כיום ברמה היומיומית הוא הרב דוד דישי).
בין ספרי התורה מצויים ספרי תורה עתיקים בני למעלה ממאה שנים העשויים מעור צבי. למרות רצונם הכנה של חלק מהמתיישבים הוותיקים אין כל אפשרות לקרא בספר התורה הזה. הסיבה: בלתי אפשרי, במישור ההלכתי, לתקן את הפסילות ההלכתיות הרבות שנוצרו בו במהלך השנים.
על קיר המבואה של בית הכנסת תלוי כסא זעיר. זהו כסאו של אליהו הנביא "גם לאליהו הנביא מגיע כסא" אומר מוטי כשהוא מביט באהבה בכסא הקטן והיפה. בארועים מיוחדים עוטפים את הכיסא בצעיפים ומטפחות סססגוניות וברימונים מעוטרים.
המבנה וסביבותיו
קירות בית הכנסת הפנימיים מעלים תמונה משונה מעט: מבעד לחלק מן הכתלים העשויים זכוכית ניתן לזהות בבירור חדרים עתיקים העשויים מאבן סלע המזכירה חללים של מערות. "אלו חדרים ערביים עתיקים" מספר הגבאי. לדבריו איושם על ידי יהודים המקיימים במקום גם פעילות יומיומית היא הגשמת חזון גאולת הארץ, המבטיח כי לעתיד לבא יזכו הבנים השבים להתגורר בבתים ובשדות שלא נבנו או נטעו על ידם וכדברי הפסוק המוכר "והיה כי יביאך ה` אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך... ערים אשר לא בנית, בתים אשר לא מלאת, בורות אשר לא חצבת, וכרמים וזיתים אשר לא נטעת".
מלבד החדרים הצמודים לבית הכנסת אפשר למצא במקום שרידים של מנזר אלבני ובורות סיד עתיקים.
מנהגים ייחודיים
בית הכנסת בעיקרו הוא בעל אופי ומנהגים כורדיסטאניים. פעם היו המתפללים יושבים על כריות המונחות על הקרקע כמנהג הכורדים [מנהג אותו הם מקפידים לשמר ביום כפור]. ועם זאת מודה הגבאי כי במהלך השנים קיבלה התפילה בשבתות את הנוסח ה'ספרדי ירושלמי' המקובל. את המנגינות והנוסח הכורדיסטאני הם שומרים בקנאות בימים נוראים ובמועדים אחרים. ביום חול, כפי שיתואר בהמשך, מגיעים בני נוער רבים ומנהג התפילה הוא איפא - אשכנז.
אחד המנהגים הכורדים היפים להם התוודענו הוא הגשת טסי לוחות הברית לקרואים בשבת או כפי שהם מכונים 'אדלועה'. בין הספרדים לאשכנזים קיימת מחלוקת הלכתית כיצד 'מזמינים' את המתפלל לעלות ולקרא בתורה. האשכנזים נוהגים לציין את השם המפורש "יעמוד ראובן בן שמעון" וכן הלאה, הספרדים נמנעים מכך, שכן יש חשש שהקרוא יסרב לעלות, ובספרות ההלכתית מובא כי מתפלל שהוזמן לעלות לתורה – וסירב, מסתכן הוא בהזמנת קפידא סגולית – שמימית על עצמו. כיוון שכך הגו בקהלה הכורדית רעיון מקורי. הגבאי ניגש למתפלל המיועד, ומגיש לו לוחית כסף העשויה במודל של לוחות הברית. הגשת הלוחית היא סימן ברור כי הוא מכובד לעלות בפרשה הבאה לקרא בתורה. אם המתפלל נטל את טס הכסף, נישק, והחזיר לגבאי, אות הוא כי הוא מקבל את ההזמנה.
פעילות יומיומית
בימי החול מגיעים למבנה בית הכנסת קבוצות רבות ומגוונות. בין המבקרים הרבים ראוי לציין את תלמידי ישיבת מרכז הרב – ישיבת הדגל של הציונות הדתית "יש בינינו מן ברית" אומר מוטי הגבאי "הם מגיעים לפה ללמוד ולקיים מערך שיעורים וגם עוזרים לנו בשיפוצים". מעיין הטבילה שנמצא בקרבת מקום גם מהווה גורם המהווה תמריץ עבור בחורי הישיבה. מלבד הבחורים מ'מרכז' מתקיים בבית המדרש הצמוד לבית הכנסת מרכז המפעיל קבוצת אברכים הלומדים בחברותא עם בחורים שנפלטו ממסגרות הישיבות הרגילות הדורשות מתלמידיהם יום לימודים שלם. עד לעת האחרונה שכן במבנה גם בית ספר - 'תלמוד תורה' לילדים.
בתי ספר שונים, נוהגים גם כן לפקוד את המקום מעת לעת כמו תלמידי בית הספר 'חורב' המגיעים בקביעות אחת לשבוע ביום שני ללמוד ולהתנדב. האורחים הרבים הם אלו שמרכיבים את המנינים הנערכים בימות החול.
צילומים: אלי קובין
