ידיעה חדשותית זערורית זו כמעט ולא לכדה את עיניו של איש במדינה בה רצח כפול הינו לא בלתי שגרתי. ועם זאת לקבוצה מסויימת החיה בינינו נחשב 'אייטם' זה לארוע מכונן, חשוב וכאוב. המדובר הוא על קהלת יהודי קוצין או כפי שהם מכונים הקוצ'ינים. 'הקוצ'ינים' הוא כינוין של קהלות יהודיות שהתגבשו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין, בשטח הנמצא כיום במדינת קרלה שבדרום-מערב הודו. כיום הקוצ'ינים מונים אלפים או רבבות אנשים בלבד. רבים מבני הקהילה עלו לישראל והם חיים במספר יישובים כשאחד מהם הוא המושב נבטים. בית הכנסת הגדול של העדה עומד במושב זה ובו מוצגים מיטב סמליה וקישוטיה של הקהלה שעלו אתה ביחד מקוצ'ין. גם כתרי ספרי התורה, הרמונים ו'הצמות' בני מאות השנים היו יבוא אישי ואינטימי של הקהלה המגובשת שעלתה ארצה וניסתה לשמור על מנהגיה, ומכאן הכאב הגדול -שהפך לחלק מהנרטיב של הקהילה כאן בארץ- על הגנבה הנפשעת שלא פוענחה עד לרגע זה. ובענין הגניבה ראה עוד בהמשך תחת הכותרת 'מנהגים ייחודיים'.

 

כאמור, 'קוצינים' הוא כינויים של קהלות יהודיות מהערים ארנקולם ופארור וקוצ'י ששייכות היו לממלכת קוצ'ין ומכאן גם שמם - קוצ'ינים. לדברי מוטי אברהם יוצא העדה, המתגורר כיום בנבטים, מקורה של העדה מעוגן גם ביהדות תימן, לדבריו העובדה כי בין מאכליהם של הקוצ'ינים מצויים מאכלים תימניים שונים כמו גם המנהג שלהם לענות אומן [בחולם] לאחר ברכה כמנהג התימנים ולא אמן [בפתח] כמנהג הספרדים מוכיחים כי לגן התימני יש בהחלט מקום בד.נ.א הקולקטיבי שלהם. הוא מציין גם כי בפעם האחרונה בה ביקר בהודו באזור בה חיו אבות אבותיו - פארור, גילה כי בית הכנסת העתיק ובית הקברות קרסו לגמרי ושקעו אל מתחת לאדמה. מצבה יהודית אחת נותרה לפליטה, ועל פניה אפשר היה, למרבה המזל, להבחין בכתובת החקוקה המציינת את שמו של הנפטר: שרעבי. שם זה שהוא שם תימני מובהק מוכיח שוב כי מקורותיהם של הקוצ'ינים נמצאים גם בעדה התימנית.

 

עם הקמת המדינה החליטה הקהלה היהודית לעלות לארץ ישראל. ראשיתה של העלייה החל כבר בתחילת שנות החמשים, ונמשך עד שנת 1965 אז עלתה רוב רובה של קהלת יהודי קוצ'ין לארץ ישראל וריכוזים מבניה מתגוררים במספר אזורים כמו מסילת ציון, כפר יובל, עופר, אחיעזר, ראשון לציון וכמובן נבטים. לדברי אברהם, 85% מבני הקהלה הקוצ'ינית נחשבים ל'שומרי מסורת'.

 

בכל אתר בו התרכזו היהודים הקוצ'ינים הוקם בית כנסת המשרת את בני העדה. גם במושב נבטים הוקם ב 1954 מנין בחדר קטן בפאתי המושב בו התפללו תושבי המקום במשך 20 שנה. בשנת 1975 נחנך ברוב פאר והדר בית הכנסת הגדול של העדה הנחשב לבית הכנסת המפואר והחשוב של הקהלה הקוצ'ינית בארץ ובו פריטים היסטוריים שעלו עם הקהלה מהגולה אל הארץ הקדושה.

 

פרט פיקנטי מצער: בטקס חנוכת המבנה המפואר, וחגיגת הכנסת ספר התורה, לו הוזמנו שועי ונכבדי הארץמוביניהם גם שר האוצר המיתולוגי של מדינת ישראל פנחס ספיר, לקה ספיר, בעיצומה של החגיגה, בליבו, והוא נפטר במקום.

 

מטבע הדברים חפצו מנהיגי הקהלה הקוצ'ינית להקים את בית התפילה שלהם באופן שיזכיר ככל האפשר את בית הכנסת ממקום מוצאם. לשם כך נבנה היכל התפילה בהעתק מושלם –אם כי במידות גדולות יותר- לבית הכנסת הקוצ'יני שבגולה, כאשר המאפיין הבולט שלו הוא הבימה המוצבת על גבי מרפסת בגובה האולם בקדמת עזרת הנשים כלומר קומה מעל לראשי המתפללים. ההסבר למנהג הייחודי הזה הוא הרצון שגם הנשים שנוטלות חלק בתפילה יוכלו לשמוע היטיב את החזן. ארון הקודש, והבימה הנמצאת על רצפת היכל הגברים עצמו הובאו בשלמותם מקוצ'ין. ניתן להבחין כי העמודים המקיפים את הבמה עשויים מנחושת – מוטיב החוזר על עצמו בחלק גדול מריהוט בית הכנסת. את המדרגות אל בימת החזן בקומה השניה, בה גם קוראים בספר התורה, מעטרים גם כן עמודי נחושת חדשים שיוצרו זה לא מכבר. בארבע פינות האולם מוצבים ארבעה עמודים המעוטרים בציורים מרהיבים של שבעת המינים. את האיורים ביצע אמן באר שבעי השייך גם כן לעדה.

 

לדברי אברהם, 60% מספרי התורה הגיעו גם כן מקוצ'ין. למרות ערכם הרב בחרו הגנבים לא לנגוע בהם ולשדוד רק את כתריהם ורימוניהם משום מה.

 

 

בבית הכנסת מתפללים בכל יום שתי תפילות שחרית וערבית. בבוקר מאוכלס המקום בכחמשה עשר אנשים ובערב בכשלשה מנינים. בשבתות המקום מלא יותר, ובחגים בכלל ובימים הנוראים בפרט המקום מלא לחלוטין. שיעורי תורה נמסרים בעיקר בשבתות: "כולנו אנשים שעובדים קשה, ומלבד התפילות אין אנו מוצאים כמעט זמן" אומר מאיר אברהם גבאי וחזן בית הכנסת. אזכרות נערכות לאחר תפילת ערבית באולם הקטן הסמוך לבית הכנסת. לא רחוק מבית הכנסת ממוקם המוזיאון ל'יהודי קוצ'ין' ובו פריטים היסטוריים השייכים לסיפורה של הקהלה.

 

לעדה הקוצינית, כקהלה מגובשת מטבע הדברים, מנהגים מיוחדים וייחודיים רבים. מלבד נוסח התפילה הדומה כמעט לגברי לנוסח בני עדות המזרח מוסיפים היהודים הקוצ'ינים הנהגות מן הבית. כך למשל לאחר תפילת ערבית נוהג החזן לפתוח ב"יערב לפניך שיח תפילותינו ברצון ה' אדונינו" וכו' פסוק שלא נאמר על ידי כל קהלה מוכרת אחרת. בשבת בבוקר למשל נוהגים הגבאים למכור את הקראת קטעי התפילה הראשונים [פסוקי דזמרה] לכל המרבה במחיר. גם כן מנהג לא נפוץ. ה'קטעים' נקנים על פי רוב על ידי אבלים המבקשים לעשות זכר לנשמת יקיריהם בזכות מצוות התפילה.

 

מנהג מענין נוסף שייך לפטירתו של גדול חכמי העדה רבי נחמיה בן אברהם אשר נקרא בשפה המקומית "נמיה מוטא" (נחמיה הזקן). לפי המסורת הגיע רבי נחמיה מתימן כדי ללמד תורה והתקבל בחום על ידי אנשי הקהילה.  יום פטירתו של רבי נחמיה חל בחנוכה והקהלה עורכת לזכרו בבית הכנסת טקס אזכרה מיוחד הכולל תפילות ובקשות מיוחדות.

 

בשמחת תורה נערך אחד המנהגים המענינים והססגוניים של היהודים הקוצ'ינים שלמרבה הצער היה אחד הגורמים שהביאו לגנבה הגדולה שהוזכרה בראשית המאמר. לכבוד חגה של התורה בונים מיטב בניה של הקהלה תפאורה בעלת קונסטרוקציה מרשימה הכוללת חופת אפריון מעוטרת בקישוטי זהב ואורות בוהקים אשר עליה מניחים את ספרי התורה, הכתרים, הרמונים, הצמות, אצבעות הקריאה וכו'. מנהג יפה זה הוא זה שמשך כפי הנראה בני בלייעל לשדוד את אוצרותיה של הקהלה בליל שמחת תורה לפני כשנתיים. לאחר הגנבה ניסו פרנסי הקהל לשחזר את הכתרים, "אבל אף פעם זה לא יהיה כמו שהיה" אומר אברהם בעצב.

 

אחד המנהגים הויזואליים ביותר אצל ה'קוצ'ינים' הוא סגנון וצבע הכיפה אותה הם חובשים. לקוצ'ינים כיפה גדולה המזכירה בצורתה את הכיפה הבוכרית הרבועה המכסה את רוב הקרקפת, אלא שלהבדיל מהבוכרים לקוצ'ינים יש מספר כיפות שונות בצבען וגוונן ההולמות ארועים וזמנים שונים. מלבד ימי החול בהם אין הקפדה על צבע קונקרטי מחולקת הכיפות לפי חגי השנה: בראש השנה החל בתשרי נוהגים הכל לחבוש כיפות לבנות מעוטרות בפרחים המסמל כנראה את תחילת השנה החדשה, ביום כיפור בו משולים בני האנוש למלאכים נטולי עוונות נוהגים המתפללים לעטות צבע לבן על כל גופם מן המנעלים שברגלים והלבוש, ועד לכיפה שבראש כסימבול לניקיון הגוף והנפש. בסוכות - חג האסיף, עוטים הכובעים גוון ירוק ובשמחת תורה הכובעים אדומים, צבעוניים ורועשים כדי להעצים את השמחה המתפרצת. בחג הפסח הכובעים צבעוניים וכך גם בחג השבועות כאשר אז משולב בהם גם גוון לבן. החתנים זוכים בכובעים – כיפות לבנות המשובצות באבני חן נהדרות ובתפירה ידנית של חוטי זהב עם סמל מן דוד היהודי. החתנים הקוצ'ינים אגב, נוהגים לברך בעצמם את כל ברכות החופה להבדיל מהמקובל כיום שהרב הוא מברך והוא עורך את טקס הקידושין.