"התופעה הכואבת לי ביותר בציבוריות הישראלית היא הקריאות 'נאצים', 'גרמנים', מפי יהודים ישראליים- אל יהודים ישראליים אחרים. הדיבורים האסורים האלו מוכיחים, כי הצעיר הישראלי המודרני של פוסט שואה, לא יודע דיו על 'תהליך החשיבה' ו'העבודה' של גרמניה הנאצית". כך אומר ברוך קרן צבי [צוביק], בעל אחד האוספים הגדולים בארץ לסמלי השואה. 
 

וכשצוביק מזכיר את השואה ואת מלאכתם של הנאצים, הוא מסתבר, יודע על מה מדובר. שכן מלבד הארכיון האישי והמונומנטלי לסמלי שואה המצויין, צוביק הוא האיש שבמו ידיו, כמעט בלי עזרה מהממסד, החיה והנציח את זכרם של שנים עשר אלף [12,000] היהודים נרצחי העיר דובנו שבאוקראינה.
 

"1985, זו השנה שבה הכל התחיל" אומר צוביק. "אמי חלתה אז את חוליה האחרון. בימים האחרונים לחייה, בין פרפורי הגסיסה היה שם אחד עליו היא חזרה שוב ושוב: רוזה, רוזה. את השם 'רוזה' לא הכרתי ולא שמעתי מעולם, אך לאחר פטירתה החלטנו, לבדוק בין ניירותיה וזכרונותיה. להפתעתנו העצומה התברר כי לאמא היתה אחות מעיירת הולדתה 'דובנו' שבאוקראינה בשם רוזה. האחות הזו נרצחה בשואה". 
 

אמא, מעולם לא הזכירה אותה?
 

"לא. אנשים שעברו שואה או שקרוביהם נספו בה, מנסים במידת היכולת לשכוח את הזוועות שעברו. גם על העיירה דובנו כמעט ולא ידעתי מאומה".
 

דובנו היא עיר  באוקראינה שאיכלסה, בשנות השלושים של המאה הקודמת, כחמשה עשר אלף תושבים. שני שליש מהם כ- 10000 תושבים היו יהודים. בימי מלחמת העולם השניה סופחו לעיר עוד כאלפיים יהודים, וכל השנים עשר אלף נרצחו על  ידי  הנאצים. 300  איש  מתוכם  בלבד  ניצלו  ושרדו  את התופת. "כשהגעתי לדובנו, נעזרתי בהיסטוריונים, ובאזרחים שרשמו את ההיסטוריוגרפיה של המקום ונלקחתי אל ששה בורות בהם קבורים היו כל הנרצחים. אחד הבורות, הגדול ביותר הכיל, לפי עדויות תושבי המקום, חמשת אלפים של נרצחים. ייתכן שרוזה דודתי זו שמעולם לא הכרתי, חבויה שם בין אלפי הגופות".
 

הסיפור של הדודה האבודה 'רוזה' מדובנו לא הפסיק לכרסם בצוביק וכשהוא שומע שליישוב שלו- גונן שבצפון הארץ, מגיעה במסגרת הסוכנות בחורה מאזור העיירה דובנו הוא יוצר עמה קשר, ובעזרת מתרגם מקומי הם מחליפים פרטים. שנתיים אחר כך הוא מגיע לדובנו שבאקראינה, יוצר קשר עם הבחורה מהקבוץ ובליווי של קבוצה ישראלית הם עומדים מעל בורות הקבורה הענקיים שבעיירה. "זה היה רגע שאני לא אשכח אותו בחיים" אומר צוביק. "אמרתי קדיש, קיימתי תפילת יזכור, ושרתי מספר שירים של חווה אלברשטיין". "אני לא אדם דתי" הוא כמעט מתנצל "אבל הרגשתי צורך אדיר לומר את התפילות, ולזמר את השירים העבריים".
 

השלב הבא היה הקמת חדר ההנצחה הייחודי. היוזמה היתה של צעירה מקומית בשם תמרה. "היא ניסתה להקים מן יד ושם מקומי קטן והיא ביקשה את עזרתי. שלחתי לה תמונות רבות, מוצרי יודאיקה שונים, היא השיגה שני ספרי תורה ישנים שמצאה באחת העיירות הסמוכות, וחדר ההנצחה נעשה לעובדה קיימת". 
 

אי אפשר לזלזל בהישג הזה שנראה אולי בקריאה ראשונה לא כל כך מרשים. בעיירה דובנו שהיתה בעלת אוכלוסיה יהודית של שנית עשר אלף יהודים, אין כיום ולו יהודי אחד, ובכל זאת קיים בה חדר הנצחה שמהוה 'מגנט' תיירותי מסקרן וחשוב עבור כל תייר שמגיע לעיירה. בנוסף מקיים צוביק בתיאום עם ראש העיר של דובנו ["שהפך בינתיים לידיד אישי ואף ביקר אותי בארץ"] תערוכות בנושא השואה ויהדות דובנו. לדבריו של צוביק, הפעילות של יד ושם, עם כל מעלותיה, לא מכסה את כל סיפוריהם של העיירות הנשכחות  או כמעט האבודות הללו.
 

הפעילות של צוביק הביאה לפתחו במהלך השנים שורה של סיפורים מרתקים, כמעט סוריאליסטיים. כזה הוא למשל סיפורה של ליזה לופדיה, ילדה יהודייה שניצלה בימי המלחמה על ידי שני נשים זקנות נוכריות- טטניה ותמרה. הילדה שהובלה על ידם בדרך לא דרך אל מחוץ לעיירה נעלמה לאחר המלחמה וטטניה ותמרה שהצילו אותה סבורים היו כי היא נאבדה או נשכחה באחד מתי החולים לפגועי נפש שברחבי פולין. צוביק ששמע את הסיפור החליט לחפש בכוחות עצמו את הילדה ליזה האבודה. הוא נעזר בטכנולוגיה הפלאית של האינטרנט ולאחר זמן לא רב נשאו מאמציו פירות: ליזה נמצאה חיה, בריאה, שפויה וגרה בישראל ביישוב ישרש יחד עם בעליה ושני ילדיהם. כשפגש בה צוביק ובישר לה אודות התחקיר הקטן שלו היא היתה נרעשת. איש, חוץ מבעלה וילדיה, לא ידע על עברה ועל התלאות אותם חוותה. ליזה ומצילותיה נפגשו כמובן, כשהמעגל המרגש הזה נסגר עם הענקת פרס 'חסידת אומות העולם' ואות הוקרה מנשיא אוקראינה לשתי הזקנות האצילות.
 

ספורים כגון אלו שוטפים מפיו של צוביק כאילו היו מעשים של דבר יום ביומו. הוא מעלה באוזני את שמו של הזמר האידי המוכר דודו פישר ומפתיע אותי כי גם אביו של דודו הוא ניצול העיירה דובנו. לפני כשנה וחצי ערך פישר מסיבת גיל שמונים לאב כשהוא מזמין אליה את בנו של מציל אביו. מסתבר כי אמו של האב, סבתו של דודו, היתה תומכת בעקביות במשפחה פולנית קשת יום ולמודת סבל, וכשהגיעו ימי המלחמה הארורים הציעה המשפחה הפולנית למשפחת פישר להסתתר בגינה שלהם בבור ששימש במקור למחילה של ארנבות וכעת היה למקום מגורים לשש עשרה נפשות.

 

בית הכנסת של דובנו היה מבנה מרשים ויפהפה, מגלה צוביק. הוא עמד באוויר על שמונה עשר עמודים והוא עדיין קיים. אלא שהיום הוא הפך לספרייה ולבית תרבות גויים כמו שאר בתי היהודים. אפשר עדיין לראות בכניסה של המבנה את הכיתוב באידיש: "שול גרויסע אוף דובנו", ומתחתיו חקוק התרגום האנגלי האוקריאני והעברי של המשפט: בית הכנסת הגדול של דובנו. 

על בית הכנסת ועל המסמכים השונים השתלטו אנשי שלטון מקומיים מושחתים מספר צוביק בצער. אנו מנסים, בשנים האחרונות, להעביר את כל החומר ההיסטורי- יהודי אל חדר ההנצחה שכבר הקמנו. "החלום שלי" אומר צוביק, "הוא להגדיל את חדר ההנצחה, להקים בו קיר זיכרון, ולהפעיל בו בית תפילה קטן, שיעלה אולי תמונה כלשהי של בית הכנסת האדיר של דובנו.

אני נפרד מצוביק, ולא יכול שלא לדמיין את העיירה הכמעט גנוזה הזו 'דובנו' - עיירה שרוב תושביה היו יהודיים, וכעת, מלבד חדר הנצחה ויהודי עקשן אחד מצפון הארץ, לא נותר בה ולו זכרון יהודי אחד.