פורסם במקור ראשון

מאתThis e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., 08.06.06

האורחים הדתיים, המציפים מדי שבת בשבתו את בתי המלון הנודעים שב'מרכז הכרמל', מעדיפים על פי רוב להתפלל את תפילות השבת דווקא בבתי הכנסת המאולתרים, חסרי החן והנשמה, המוקמים בכל שבוע מחדש על ידי הצוות המיומן והאדיש למדי של עובדי המלון.

אלו המעדיפים שלא לנהוג כן, ותחת זאת לחוות את השהות בחיפה גם באמצעות בתי הכנסת המקומיים, מופנים על פי רוב לשני בתי כנסת הסמוכים לבתי המלון, משני כיוונים שונים. מחד, מופנים האורחים לבית הכנסת הגדול והמרכזי של מרכז הכרמל, הניצב גאה ובודד למדי ברח' דרך הים, ומאידך מוצע לקהל גם בית הכנסת המשפחתי והאינטימי, הנושא עד היום את שם משפחתו של מייסדו, ומכונה 'בית כנסת שוירץ'.

ההבדל בין שני בתי הכנסת המקומיים קיצוני ככל שניתן לתאר: מה זה גדול ומהודר, כך זה קטן ומשוחרר. מה זה עומד ריק בגודלו ברוב שבתות השנה, כך זה מלא כמעט מדי שבת, ולו רק מאחר שעשרה מתפללים המרכיבים מניין ממלאים כמעט לחלוטין את חללו הצפוף.

דמותם השונה כל כך של שני בתי הכנסת, הסמוכים למדי זה לזה, מזמינה את המבקר הטורח לבקר בשניהם לעמוד על אופיים ולהשוות ביניהם. אגב ההשוואה בין בתי הכנסת עצמם, עולות מסקנות אחדות גם על חווייתה  של התפילה בעיר גדולה, המשמשת מעת לעת גם כאכסניה. 

חסיד על ההר

כאשר בגרוש עוד היה חור, והעיר המעורבת טרם היתה ל"חיפה האדומה", עשה את דרכו למרומי הכרמל חסיד גור מפולין, שעלה זה עתה לארץ מאזור ורשה. השנה הייתה 1924, ויהושע שוירץ תכנן להקים על פסגת ההר הקסום והנישא בית מלון קטן ומשפחתי, אותו ינהל בצוותא עם בני משפחתו. משבנה את ביתו, בשדרות הנשיא של ימינו, היה זה הבית השישי או השביעי באזור כולו, ופרט לכך היה ככל הנראה גם הבית הדתי הראשון על הכרמל.

שנים אחדות חלפו, ואל משפחת שוירץ המתרחבת והולכת במהירות הצטרפו אי אלו משפחות נוספות שומרות תורה ומצוות. משך שנים ארוכות התפללו בני הקהילה הקטנה באחד מבתי המגורים בסביבה, וכך לא נבנה כל בית כנסת קבוע אחר במקום.

שמעו של בית שוירץ, העומד על הכרמל ומתנהל באדיקות על פי רוח החסידות שהביא זה מבית אבא, הגיע גם לאוזניהם של חסידי גור העושים את ימיהם ולילותיהם בירושלים. וכך, משנזקק האדמו"ר מגור, ר' ישראל אלתר, לבית מלון מבודד ומתאים לצרכיו, שהה משך כמה שנים ברציפות בבית המשפחה הקטן, שהפך עקב כך לשם דבר. הבקיאים בתורתו של ה'בית ישראל', ייזכרו מן הסתם בציון המקום הקובע כי כמה מדרשותיו על חומש במדבר נאמרו בבית שוירץ, אותו ציין לטובה גם במכתביו.

שנים לאחר מכן, בראשית שנות השישים, החליט שוירץ לעשות מעשה נוסף, וייסד בית כנסת קטן ואינטימי בחצר הבית שלו, והוא זה הפועל עד היום באותו המקום ממש, כארבעים שנה לאחר שנפטר הוא עצמו מן העולם. בית הכנסת, הפועל אך ורק בשבתות, מנוהל על ידי צאצאי המשפחה המתגוררים בעיר, ומשמר משהו מדויק ואותנטי מאד מימי ראשית ההתיישבות במקום.

תחזיות אופטימיות

מרחק לא רב במיוחד מבית הכנסת שוירץ, נוסד בשנת 1957 בית כנסת שונה לחלוטין. בית הכנסת המרכזי של מרכז הכרמל, שנבנה בתקופה בה נבנו בתי כנסת גדולים ומונומנטליים בכל אתר ואתר,  מכיל 500 מקומות לגברים ו-339 מקומות לנשים, ודומה שכמעט מאז ייסודו לא עלה בידו למלא את המספר האופטימי במיוחד של מקומות הישיבה באולם המרכזי. אמנם, בימים הנוראים מתמלא הוא מדי שנה בשנה כמעט לחלוטין, אך בשבת רגילה  מגלים האורחים הפוקדים את שעריו כי הם חולקים מרחב גדול וריק בצוותא עם כמה עשרות מתפללים מקומיים. בהקשר זה, אין ספק שחיפה האדומה משתקפת נאמנה בבתי תפילתה.

אל הכמות הקטנה של המתפללים במקום מדי שבת, מצטרפת גם דמותו הפיזית של בית הכנסת, העשוי ברובו בטון מזוין, ומשדר לסביבתו בעיקר גאווה, נוקשות וגדלות שאינה בהכרח במקומה.

ואולם גם יתרונותיו של בית הכנסת ראויים לאזכור: המתפללים בו זוכים מפעם לפעם לחזנות בטעם של פעם, ואף דרשותיו של הרב המקומי החולש על בית הכנסת נאמרות בטוב טעם ונכנסות אל הלב. מעבר לכך, יש שיאמרו שדווקא בחיפה האדומה ראוי להציב מונומנט גדול ויציב ככל האפשר, כאילו בכדי להכריז שגם בליבה של עיר זו אין הנוכחות היהודית והמסורתית עלומה לחלוטין.

זרות על זרות

ההשוואה בין שני בתי הכנסת, כאמור, מלמדת לא רק עליהם עצמם, כי אם על חוויית התפילה של האדם מתאכסן מעת לעת בעיר הגדולה.

ביישוב קטן, או במושבה השומרת על דמותה האינטימית, דומה שאין טבעי מלהתפלל בבית הכנסת המרכזי, הממלא בו זמנית תפקידים רבים במיוחד: בית תפילה, פרלמנט מקומי, מקום מפגש קבוע ונינוח, וחלון ראווה מקומי ומדויק. משום כך, במקומות מסוג זה הקמתו של בית כנסת מרכזי אינה רק טבעית, כי אם כמעט מחויבת המציאות. האורח השוהה במקום בשבת מתקבל על פי רוב בטבעיות כנה, מאחר שברור לכל כי זהו מקום תפילתו היחיד, וכי כאן ניתן לפגוש את כל השוהים במקום לזמן קצוב.

אך לא כך בעיר הגדולה. שהרי בעיר המונה מאות אלפי אנשים, גם בית הכנסת המרכזי והגדול ביותר לא ימלא אף פעם את התפקיד שהועידו לו מייסדיו. במקרה הטוב הוא ירכז סביבו את חייה של תת-קהילה מקומית וספציפית, ועל פי רוב יימצא טובע בדמותה הרחבה של העיר בה נבנה, ויוותר עלוב ובודד במרכזה, כמוסד כמעט מיותר, שמיקומו ומטרתו אינם כה טבעיים. כאן, מטבע הדברים, לא ימצא האורח המזדמן את מה שביקש: תחת מציאת אי זעיר של אנושיות חמימה ומוכרת בזרותה העוטפת של העיר, נמצא הוא מתבודד בפינתו הריקה של בית כנסת חלול, ומוסיף זרות על זרותו. ואם כך, דומה שאולי דווקא בעיר גדולה, פעמים רבות חכם וכדאי יותר לחפש דווקא את בית הכנסת המהופך לאופייה של העיר עצמה. שהרי בבית כנסת קטן ומשפחתי באשר הוא, חוסמים גם הקירות הדקים ביותר את קול המונה של העיר. ובאה מנוחה.

* גילוי נאות: הכותב נשוי לנינתו של ר' יהושע שוירץ, מייסד בית כנסת שוירץ שעל הכרמל