מאתThis e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., 20.04.06 

סבי זכרונו לברכה קפדן היה עד שנתייראו אנשים מפניו, וזמנו מדוקדק היה, ולימודו בכובד ראש, ולא נתפנה לשיחה בטלה. אף על פי כן היו שעות שהיה נוח לבריות, וליבו רחב ודעתו שמחה, ומי שידע לכוון את השעה ולא נתיירא מפני נזיפה זכה להבין מהי שיחת חולין של תלמידי חכמים. בעת זקנתו שימשתי לפניו. אילו ידעתי אז מה שיודע אני היום, הייתי שואל לפניו שיפשוט לי כמה ספיקות בדברי הרמב"ם, ויפתור לי כמה שאלות טורדות בכבשונו של עולם [...] אלא שכך דרכו של עולם. כשיש לנו את מי לשאול, אין בנו דעת לשאול, וכשיש בנו דעת לשאול אין לנו בעוונותינו את מי שנשאל.

(הרב חיים סבתו, אמת מארץ תצמח, עמ' 11)

ליד: לו יכול היה חכם אהרן להכיר את פעילותם של בתי הכנסת שייסדו בני העדה, ואת האופן בו יישמו בארץ את לקחי הגלות, יכול היה להתגאות לא מעט 

כשהגיעה מחלב למצרים משפחתו של חכם אהרן שויקה, שדמותו משתקפת ברגישות רבה בספרו של נכדו, הרב חיים סבתו, הייתה קהילת יהודי מצרים במרכזם של תהליכי שינוי וקידמה קיצוניים למדי. רוחות המערב, שחדרו למצרים עם כיבושה על ידי הבריטים בשנת 1882, השפיעו על כלל האוכלוסייה המצרית, ובכלל זה אף על בני הקהילה היהודית, שרבים מהם נשתחררו סוף סוף מן ההגבלות החוקיות והתודעתיות והפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה המצרית על כל שדרותיה.

משפחת שויקה, בראשות האב חכם מנחם, היגרה למצרים בשנת 1911 מחלב, מקום בה נודעה במשך דורות כמשפחה של תלמידי חכמים ודרשנים מובהקים. במצרים הפך הבן הצעיר, אהרן,  לאחד מן הרבנים הצעירים והבולטים ביותר, ותוך שנים אחדות עתיד היה להשפיע במידה ניכרת על חיי הרוח של הקהילה היהודית בקהיר. משעמד על אופייה של הקהילה היהודית המקומית, ידע חכם אהרן שעליו לפעול למען קירוב בני החברה הגבוהה היהודית למסורת, ולמנוע את היטמעותם המוחלטת בחברה המצרית. בד בבד, החליט כי על מנת להעמיק את ידיעות התורה בקרב היהודים, יש להקים ישיבה בעלת אופי חדש, וכך עשה בשנת 1929, בהיותו בן 33 שנים בלבד.

מבוקר עד לילה

ישיבת אהבה ואחוה, המונצחת עד היום בשמותיהם של בתי כנסת רבים הפזורים בכל רחבי הארץ, לא נועדה לתלמידי חכמים ורבנים בלבד, כמו רבות מן הישיבות במזרח. מטרתה העיקרית הייתה להוות מרכז רוחני וקהילתי פעיל, שיסחוף אחריו את כלל הקהילה היהודית בעיר. וכך, במקום לא התנהל בהכרח סדר לימוד רגיל במשך כל שעות היום, והפעילות בבניין הישיבה הותאמה לצרכיו של הקהל הרחב. עד שעות הבוקר המאוחרות, למשל, שימש בניין הישיבה בעיקר כבית כנסת, בו התקיימו בזה אחר זה מניינים לתפילת שחרית. במקביל התנהלו מספר שיעורים קבועים, ב'חק ישראל' ובהלכה.

ואולם, עיקר הפעילות במקום החל בשעות אחר הצהריים, ונסתיים עמוק בתוך הלילה. בין השעות ארבע ושבע אחר הצהריים יועדו הלימודים בישיבה בעיקר לילדים ונוער מכל הסוגים, ביניהם רבים שמשפחותיהם היו באותן השנים על סף התבוללות, ושלהם היה זה המפגש היחיד כמעט עם עולם המסורת היהודית. לאחר סיום לימודיהם הפכה הישיבה למרכז לימודי-ערב תורניים עבור בעלי בתים ופועלים, שרק בשעות הערב יכולים היו להיפנות ממלאכתם ולעסוק בתורה. חלוקת השעות ואופיים של הלימודים השיגו במידה רבה את המטרות הראשוניות, והישיבה הפכה תוך מספר שנים להרבה מעבר למקום לימודים ותפילה. חכם אהרן שויקה, מצידו, שלדרשותיו הנודעות בקהילות היהודיות היו מתקבצים פעם אחר פעם כל בני העיר, שימש כראש הישיבה עד לעזיבתו את מצרים בשנת 1955.

קהיר בבת-ים

העולים היהודים ממצרים, שהגיעו לישראל במהלך שנות החמישים, מצאו מציאות שונה לחלוטין, אם גם לא פחות קשה, במובנים מסוימים, מזו שהכירו בארץ הולדתם. אלפי העולים שהופנו לעיר בת ים, למשל, שוכנו במעברות צריפים, ומצאו עצמם נאבקים על קיום יומיומי בכבוד, ומטבע הדברים גם על האפשרות לקיים חיי ציבור וקהילה מכובדים ומלאים. רק בראשית שנות השישים, עם תכנונה המחודש של בת ים וחיסול המעברה, הוקצו סוף סוף מגרשים מתאימים למבני ציבור עתידיים, ביניהם כמה וכמה בתי כנסת, שהחליפו צריפים צפופים, רעועים ובעיקר מבוישים. בזה אחר זה קמו בעיר בת ים בתי כנסת גדולים ומהודרים, אשכנזיים וספרדים, וביניהם אחדים שנוסדו על ידי יוצאי מצרים, שזכרו היטב את מוסדות הקהילה בקהיר ובאלכסנדריה  ושאפו להעתיקם, במידת האפשר, גם בארץ ישראל.

בית כנסת אחד מסוג זה נושא עד היום את השם 'אהבה ואחוה', כמו רבים אחרים בארץ, ובאזכרות הנערכות בו כמה פעמים בשנה מקפידים המתפללים להזכיר את שמותיהם של החכמים שפעלו במצרים: חכם אהרן שויקה, חכם יוסף פינטו, הרב משה ונטורה ואחרים. ואולם, השנים הארוכות שחלפו מאז הקמתו שינו לא מעט את אופיו של בית הכנסת, המשמש כיום בני עדות שונות, אם גם מנוהל עד היום על ידי צאצאיהם של כמה מן העולים ממצרים. מקרה שונה לגמרי הוא בית הכנסת 'עדת ישורון', הממוקם במרכזה של העיר במבנה מרשים ומטופח (ובצמוד לבית כנסת אשכנזי תאום).     

מנהלי בית הכנסת כיום אינם עוד בהכרח מיוצאי מצרים. נהפוך הוא: בין 250 המתפללים הנאספים במקום מדי שבת, אך מעטים משתייכים למשפחות המייסדים מקהיר ומאלכסנדריה. ואולם, דמותה של הישיבה שייסד חכם אהרן שויקה בקהיר, שורה ומורגשת היטב במקום, גם קרוב לחמישים שנה לאחר ייסודו של בית הכנסת.

אחד מלוחות הזיכרון באולמו המפואר של בית הכנסת אינו מותיר כל מקום לספק אודות זהותם העדתית של המייסדים. על הלוח המרשים, התלוי לשמאלו של ארון הקודש, מונצחים בהבלטה שלושה אישים: המרגל היהודי שנתלה בסוריה, אלי כהן, ושני היהודים שהוצאו להורג ב'עסק הביש' הנודע במצרים: משה מרזוק ושמואל עזאר.

הולך ופוחת הדור?

ואולם, יותר מלוחות הזיכרון, ממנהגי ומנעימות התפילה (שקובעו בראשית ימי בית הכנסת בהתאם למנהגיהם של העולים מצרים) ומהאזכרות לרבנים הזכורים משם, משקף בית הכנסת את המסורת המצרית דווקא ברוחו הקהילתית והחברתית, הפתוחה והמעניקה דבר מה לכל דורש. כך למשל, כמו ברוב בתי הכנסת נערכים במקום שיעורי תורה למבוגרים מדי יום. אך בשבת בבוקר לובש המקום צורה דומה למדי לישיבה הקהירית: רבנים ומלמדים שונים עולים בזה אחר זה לדוכן, ובמקום נערך רצף של שיעורים ולימודים, למבוגרים נוער וילדים, במהלך כל שעות היום.

לשאלתי על רמת ההשתתפות של בני נוער וילדים בפעילויות בית הכנסת כיום, אני נענה על ידי אחד ממנהלי בית הכנסת כי הולך ופוחת הדור. בעבר, כך הוא אומר, שקק המקום צעירים וילדים, המדירים היום את רגליהם מבית הכנסת. אלא שתוך כדי דיבור נכנסת למקום קבוצה של ילדים, המתיישבים לקרוא בנעימה את מגילת שיר השירים בהנחייתו של מלמד חביב, כפי שעושים הם כמעט מדי יום. במקביל, בחדר הלימוד הצמוד, לומד ילד מקומי את שיעורו הראשון בטעמי המקרא, וניכר עליו שאין הוא מבאי בית הכנסת מדי שבת בשבתו.

חכם אהרן שויקה, שעלה לארץ בשנת 1960 והתיישב בירושלים, לא זכה, כמו רבנים אחרים שעלו לארץ באותן השנים, למעמד הציבורי לו היה מורגל במצרים. ואולם, לו יכול היה להתבונן ולהכיר את פעילותם של בתי הכנסת שייסדו בני העדה, ואת האופן בו יישמו בארץ את לקחי הגלות, מסתבר שיכול היה להתגאות לא מעט.