ה´שטיבלך´ המפורסם בשכונת קטמון משנה את פניו כל העת. בית כנסת שהוא עיר, שהוא שכונה, שהוא תרבות

 

ראובן גפני / מקור ראשון 2.2.06

---

הורתו ולידתו של הבניין המשמש כיום כבית הכנסת 'שטיבלאך' בשכונת קטמון הישנה בירושלים, לא בקדושה הייתה. כמו מרבית הבתים באזור, נבנה גם בניין זה לפני קום המדינה, כביתו הפרטי המפואר של אחד מתושביה הערבים העשירים של השכונה. 
 
במהלך מלחמת העצמאות שינתה קטמון את פניה לבלי היכר. תושביה הערבים ברחו ממנה לאחר כיבוש מנזר סן סימון הסמוך, בעוד תושבים יהודים, פליטי הקרבות מאזורים אחרים בעיר, הופנו אל הבתים הנטושים על ידי הרשויות היהודיות בירושלים. מרבית תושביה בשנים הראשונות היו פליטי הרובע היהודי בעיר העתיקה, שניסו להקים מהריסותיהם בשכונה החדשה את המוסדות שנותרו מאחור, ברובע היהודי שנפל. כך נוסדו בשכונה ישיבת פורת יוסף, בית הכנסת של חסידי ברסלב, בתי הכנסת 'צעקת הדל' ו'עוזר דלים' של יוצאי כורדיסטאן וכן מוסדות אחרים. מטבע הדברים היו רבים מן הפליטים בני 'היישוב הישן' בעיר העתיקה ('אלט שטאטיקע יידן'), ואלו הפכו את קטמון עד מהרה לשכונה שדמתה במידה לא מועטה לשכונות החרדיות בצפונה של העיר.

 
גרעינו המקורי של השטיבלאך הוקם באותו השלב, בשני חדרים בקומת הקרקע של המבנה. בשנים הראשונות שימש המקום בו זמנית כבית כנסת פרושי וחסידי, וכישיבה זמנית של אברכים מיוצאי הרובע היהודי. לאחר שנים אחדות פסקה הישיבה מלפעול בבניין, ומאידך, עם צמיחתה המתמדת של האוכלוסייה היהודית בשכונה, צמח אף בית הכנסת, ונוספו עליו שני חדרי תפילה קטנים חדשים. כך קיבל המקום את הצורה אותה עתיד היה ללבוש במשך תקופה ארוכה. אמנם, רבים מבאי בית הכנסת אינם מודעים כיום לעברו של המקום ולזהותם של מייסדיו, ואולם שמו הרשמי, המעיד על הקמתו בידי פליטי העיר העתיקה, וכן כמה מן הפריטים ולוחות הזיכרון הפזורים בחללו, מעניקים למקום נופך ירושלמי עתיק גם כיום, לאחר שבית הכנסת שינה את אופיו, ואף האוכלוסייה העושה בו שימוש השתנתה לא מעט.         

עם חלוף השנים השתנתה קטמון פעם נוספת. קהילת 'היישוב הישן' הלכה ונתמעטה בנופה של השכונה, ובמקביל ירדה קרנם של המוסדות החלופיים שהקימה בתחומה. בתי כנסת אחדים התדלדלו ונעלמו, ישיבת פורת יוסף נדדה פעם נוספת, הפעם לאזור מקור ברוך, ופליטי הרובע עצמם עזבו, נטמעו בשכונה או הלכו לעולמם. תחתיהם נכנסו לשכונה אוכלוסיות אחרות, חדשות למקום ובמידה רבה גם לעיר.

 

שריד אותנטי
בעשרים השנים האחרונות הפכה קטמון לשכונה דתית–לאומית כמעט לחלוטין, אשר אופייה האנגלו-סכסי האמיד נודע למרחוק. במצב דברים זה, התעורר לכאורה חשש לגורלו של השטיבלאך המקומי, שביטא נאמנה דווקא את אופייה הקודם של השכונה. ואולם, בניגוד לתחזיות, להערכות ולכל פרשנות הגיונית אחרת, הגמיש המקום את אופיו, ולימד עצמו להתרגל לשכניו החדשים. וכך, במשך שנים ארוכות ניתן היה לחזות בשטיבלאך בלובשי שחורים, המתפללים בצוותא ובקביעות עם חובשי כיפות סרוגות, וכמעט עם כל סוג אחר של אוכלוסייה מתפללת.   

במבט מפוכח, ניתן היה לצפות שאוכלוסייה חזקה, יציבה ומודרנית כמו זו שנכנסה לשכונה בעשרות השים האחרונות, תעשה מאמץ להקים בה בתי תפילה גדולים, קבועים ומרשימים, שישקפו את אופייה ותרבותה. תחת זאת, במקביל לייסודם של בתי כנסת חדשים אחדים, מתחזק דווקא השטיבלאך משנה לשנה, ומעמדו המקומי עולה, כך נדמה, אף על מעמדו בראשית שנות החמישים. דבקות זו במבנה הקהילתי המקומי והמסורתי, על ידי אוכלוסיה השונה כל כך מן העיר ומדמותה המקורית, דומה שהיא עוד אחד מתכונותיה המפתיעות של ירושלים, המשכילה לגשר בין אופיו של מקום לאופייה של קהילה. מעבר לכישוריה של העיר עצמה, יש להוסיף את פעילותם במקום של כל אותן דמויות-ביניים, העומדות על הגבול בין עולמות, תפיסות, ומחויבויות חברתיות, ששימשו כעין 'סוכני חילוף', וסייעו לשינויים באופיו של המקום, בקלות ובטבעיות עד כמה שניתן.       

שלא כמו השטיבלאכים הנודעים האחרים ('ישועות יעקב', הגר"א וזיכרון משה בירושלים, או איצקוביץ ובית הכנסת הגדול הישן בבני ברק), השטיבלאך בקטמון לא צמח סביב בית כנסת מרכזי אחד וותיק. במרבית המקומות האחרים מסתופפים חדרי התפילה הקטנים, ה'שטיבלים', סביב מוקד מרכזי, גדול וממוסד יותר, חוסים בצילו ופועלים כטפלים לעיקרו של בניין. בשטיבלאך בקטמון נוסדו ארבעת החדרים הקטנים בזה אחר זה, וכיום קשה כבר להצביע על הירארכיה ברורה וחד משמעית ביניהם. עובדה זו, ההופכת אותו לדוגמה מובהקת במיוחד של האופי השטיבלאכי, לא פגעה אף היא במקום לאורך השנים, ואולי אף בכך ניתן לראות הוכחה ליציבותו ועמידותו.

השטיבלאך אינו שוקט על שמריו. במקביל לשינויים באופיים של המתפללים, עבר המקום גם שינויים מבניים מרחיקי לכת, ושיפוצים ושיפורים כמעט מדי חודש בחודשו: קופות צדקה ופריטת כספים מהודרות, לוחות מודעות ממוחשבים ומסודרים, שמות נפרדים לכל אחד מן החדרים, עזרות נשים פעילות,  ספרייה עשירה ומאורגנת ואפילו ייסודם של זמני תפילה קבועים(!). להשלמת כתר ההתחדשות יש לציין את אתר האינטרנט של בית הכנסת (shtiblach.org). על השינויים הפיזיים, שבוצעו בידי הנהלת המקום הפעילה והיעילה, נוספו גם שינויים אחרים, הנובעים מאופיו הממשיך להשתנות של הציבור הדתי הלאומי: נוסחי תפילה ומנגינות חדשות, שעות תפילה מתגוונות והולכות (המניין השמיני בשבת שמתחיל ב10:30...), וסעודת-משיח חסידית ומושכת קהל גדול של גברים ונשים, הנערכת במקום בשלהי שביעי של פסח מידי שנה. 

לפני שנים ארוכות, כך נדמה, החליט המקום שהוא יוכל לשינויים המתרחשים כל העת, יתאימם לעצמו וישתלב במרחב. התוצאה המתקבלת בינתיים היא ירושלמית וייחודית. ותחזית מקומית לעתיד, לפיכך, הינה כמעט בלתי אפשרית... 

 

מתוך מקור ראשון 2.2.06