מערכת מקור ראשון / 23.10.05

---

 

במרכז רחוב רבי עקיבא, בין בית החרושת 'דובק' לפינת רחוב ירושלים, בולט למרחוק מבנהו המפואר של בית הכנסת הגדול והחדש של בני ברק, הנושא את שמם של 'גיבורי ישראל'. מטרים אחדים מאחוריו מצטנע בית הכנסת הגדול הישן, מוסתר על ידי אחיו החדש והמפואר, ונעלם מעיניהם של ההולכים והשבים ברחובה הראשי של העיר. למרות זאת, דומה שעבור רוב רובם של תושבי בני ברק, הבניין החדש יותר אינו קיים כלל. הם אינם מבחינים בצורתו המהודרת בנוסח שנות השישים, או בדגלים המהוהים התלויים בחזיתו דרך קבע. עבורם, ישנו בית כנסת גדול אחד בעיר, הוא בית הכנסת הגדול הישן והטוב.

אבן הפינה של בית הכנסת הגדול הישן הונחה בי' באב תרפ"ז. שנה מאוחר יותר, בכ"ד באלול תרפ"ח, נחנך בית הכנסת באירוע הגדול ביותר שידעה המושבה הצעירה עד לאותה העת. בחגיגה השתתפו חשובי הרבנים בארץ ישראל, ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנתכבד בגזירת 'שרשרת הפתח' של בית הכנסת החדש דאז. במהלך שמונים השנים שחלפו מאותו היום, הפך בית הכנסת לאחד מסמליה של העיר, והוא משקף נאמנה את אופייה החרדי והשמרני.

שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1962, נחנך בצמוד אליו, ברוב פאר והדר, בית הכנסת הגדול החדש, שנועד להחליף את זה הישן ולצרף את בני ברק לרשימה הארוכה של ערים בהן פועל בית כנסת מרכזי מהודר ומרשים בליבה של עיר. מייסד בית הכנסת, אברהם פלדמן, אסף את סכומי הכסף הדרושים לבנייה מכל התושבים שניאותו לסייע בעדו, ואת פעולתו הקדיש בין השאר למשפחתו, שנספתה ברובה בשואה, ולשני בניו, שנפלו במלחמת העצמאות במסגרת הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. את חזותו הציונית של בית הכנסת שייסד, לא ניסה כלל להסתיר. ארבעים שנה לאחר ייסודו, עומד בית הכנסת החדש במרכזה של עיר חרדית כמעט לחלוטין, ותפקידו אינו לגמרי ברור. פעמיים בשנה, ב'שבת הגדול' וב'שבת שובה',  מתמלא הוא במאות מתושבי העיר, הבאים לשמוע את דרשותיו של הרב לנדא, רבה של בני ברק. בשאר השנה, מסתכם מספר המתפללים בו בעשרות בודדות בלבד.

שני בתי הכנסת נבדלים זה מזה כמעט בכל דבר: זה גדול ומפואר, וזה קטן ומצטנע, ומוקף חדרי תפילה קטנים עוד יותר. זה מכריז בכל צורה אפשרית על הזדהותו עם התנועה הציונית וגיבוריה (ומציג בין השאר לוח זיכרון מפואר למנחם בגין), וזה נמנע במכוון מכל אזכור שכזה. זה החדש פתוח רק בשבתות, בעוד זה הישן שוקק חיים, כדרך כל 'שטיבלאך' בני ברקי טיפוסי. מעל לכל אלה, מבליטים עצמם לעין-כל שמותיהם של שני בתי הכנסת: בית הכנסת הישן מבליט בשמו הן את היותו גדול, והן את היותו ישן. לעומתו זה החדש, מבליט במילה אחת מאפיינים הפוכים לחלוטין: חדשנות. בעיר בה איכותו הדתית של כל מוסד נמדדת בעיקר תוך השוואתו לעבר, סימונו של בית כנסת כחדש או כישן, איננו דבר של מה בכך, ומשמעותו נהירה לכל. 

ואולם חרף כל ההבדלים, חדי העין המבקרים בבית הכנסת הישן, יבחינו כי לא תמיד היה זה מצב הדברים. על הקיר המערבי של בית הכנסת מתנוסס לוח זיכרון גדול ומרשים, המנציח את 'בני ישראל תושבי בני ברק הקדושה, אשר מסרו את נפשם על קדושת כיבוש הארץ והגנת המולדת, במלחמת השחרור ובמבצע סיני'. בעבר, כך מסתבר, לא היתה בהכרח סתירה בין שרות העם והמולדת לבין דמותו הדתית של אדם. כיום, כך יש להניח, לא היה לוח נוסף מסוג זה נתלה בבית הכנסת הישן. אף זה התלוי במקום, נותר במקומו רק מחמת הכבוד שרוחשים המתפללים לגבאיו הקודמים של בית הכנסת, ואולי גם לכל דבר שריחו המשכר של העבר נודף ממנו, אפילו יהא זה עבר ציוני מלפני שנות דור. 

בבית הכנסת הישן נערכים מדי יום חמישה עשר שיעורים של 'הדף היומי', ובשבתות מתקיים במקום סדר לימוד מיוחד. את מספר המתפללים הפוקדים אותו דרך קבע, ניתן רק לשער. בבית הכנסת החדש נערך אמנם רק שיעור שבועי אחד, לפני תפילת מנחה של שבת, ואולם לאחר התפילה נערכת במקום סעודה שלישית מסורתית, המעניקה לו יתרון מסוים. סעודה זו, אותה תורם בכל שבת אחד מותיקי המתפללים, מוקדשת מדי פעם לעילוי נשמתו של אדם זה או אחר. וכך למשל, בשבת פרשת מסעי אכלו המתפללים השנה לכבודו של המנהיג הזכור עד היום, שיום פטירתו חל בסמוך- זאב ז'בוטינסקי.

חרף העובדה ששני בתי הכנסת מחוברים באמצעות קיר מרכזי אחד, אין כיום קשר ממשי בין הקהילות העושות בהם שימוש. יתירה מזאת: כששופץ בית הכנסת הישן לפני שנים אחדות, הוצע לגבאי בית הכנסת החדש לבצע שיפוץ משותף, ואולם הם דחו בנימוס את ההזמנה. במקרה זה, כך נראה, סברו הכל שעדיף להמשיך לחיות זה לצד זה, תוך שמירה על 'שלום קר', בלא להסתכן שלא לצורך ביצירת שותפות המחייבת את שני הצדדים. 

סופו של הסיפור ידוע, לכאורה: שנים אחדות יחלפו, וגם אחרוני הקנאים לדמותו הציונית והמקורית של בית הכנסת החדש, ייעלמו מן הנוף הבני-ברקי. הדגלים יקופלו, והאותיות המחוקות בלאו הכי, המקדישות את המקום לגיבורי ישראל, ישמטו לקרקע בזו אחר זו ולא יוחלפו בחדשות. בית הכנסת, יש להניח, יעבור לשרת את אוכלוסיית העיר האמיתית, הזקוקה לו הרבה יותר. הקרב, כך נראים הדברים, כבר הוכרע.      
 
מתוך מקור ראשון 23/10/2005