מקדש מעט ללא הפסקה 
בין מניינים זעומים בבוקר ובצהריים, לבין חתונות זוהרות ורוויות סלבריטאים לאחר צאת הכוכבים, שומר בית הכנסת הספרדי הגדול בתל אביב על שרידותו

מערכת מקור ראשון / 27.10.05

לפני כשמונים וחמש שנה, בימים בהם התגאתה תל אביב הצעירה לאו דווקא בתרבות החילונית המזוהה עימה כיום, ובהם התגוררו בצוותא אשכנזים ויוצאי עדות המזרח, ללא הפרדה ממשית בין 'צפונים' ל'דרומים', יזמו תושבים מקומיים אחדים את הקמתם של שני בתי כנסת מרכזיים. בית הכנסת הגדול האשכנזי מצא את מקומו, לאחר גלגולים אחדים, בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם.  משם נוהלו חיי הדת התל אביביים משך שנים ארוכות, והמקום הפך לאחד מסמליה של העיר העברית הגאה. בית הכנסת הספרדי, שנוסד גם כן בראשית שנות העשרים, זכה אף הוא לתהילה זמנית, אולם ברבות הימים איבד מחשיבותו ומזוהרו הראשוני. שמונים שנה לאחר תום הבנייה, נאבק בית הכנסת הספרדי על חייו, ולא פחות מכך על דמותו התרבותית.

הרוח החיה מאחורי הקמת בית הכנסת הספרדי, שכונה מאז הקמתו 'אהל מועד', היה רבה הספרדי של העיר באותן השנים, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בעוד אחיו האשכנזי של בית הכנסת זוכה לתמיכתם של מוסדות ציוניים שונים, ובשלב מסוים אף לתרומה מאת הברון רוטשילד עצמו, נאלץ הרב עוזיאל להציג את חלומו בפני קהילות ישראל שבתפוצות המזרח, ולקוות שמי מן הגבירים ירים את הכפפה וייטול על עצמו את הוצאות הבנייה. הנדיבים שנמצאו לבסוף היו שני יהודים מעדן שבתימן, שלום אהרן הלוי ושלמה יצחק הכהן. פנייתו של הרב עוזיאל הגיעה אליהם כשהיו כבר בדרכם מתימן לארץ ישראל, בעודם יושבים תקופה מסוימת בעיר פורט סעיד, ומנהלים משם את עסקיהם. בינם לבין הרב עוזיאל התפתחה תכתובת מפורטת, שכללה בעיקר את פרטי הבנייה, ואת תודותיו החוזרות ונשנות של הרב.

מרהיב ומפתיע
האדריכל שהופקד על תכנון בית הכנסת היה יוסף ברלין, מן האדריכלים הפוריים והבולטים ביותר בעיר, ומקומו נקבע ברח' שד"ל, בסמוך ל'בולוואר' הפופולארי והמרכזי של שדרות רוטשילד. שש שנים עמלו בעלי המלאכה על הבנייה, ובשנת 1931 נערכה חנוכתו של בית הכנסת, בטקס רב רושם ומשתתפים. חתן השמחה היה, מטבע הדברים, הרב עוזיאל עצמו, שראה את חלומו הנושן קורם עור וגידים, שנים ספורות לפני שיעזוב את העיר לטובת מילוי משרת הראשון לציון.

 
מראהו של בית הכנסת היה, ונותר אף היום, מרהיב ומפתיע כאחד. אולם התפילה הרבוע מעוצב בקפדנות, ובקידמתו ארון קודש (או במקרה דנן –היכל) משולש. מעל לאולם מתנוססת כיפה עוצרת נשימה (ממש כך!), המורכבת מחמישה עשר מתומנים המורכבים זה על גבי זה, כנגד חמישה עשר שירי המעלות. שערי בית הכנסת המקוריים, העומדים כיום כמעט חסרי שימוש לנוכח מצבם העגום, עוטרו בסמלי שנים עשר השבטים, והיוו חלון ראוה נאה לבניין כולו.

ואולם, כמו מוסדות דתיים אחרים בעיר נטולת ההפסקה, היתה תהילתו של בית הכנסת קצרת ימים. ולאחר שהגיע לשיאו בעודו צעיר, הרי שאת בגרותו וזקנותו ניתן לתאר כירידה ארוכה ותלולה במדרון התודעה התל אביבית.  

כל עוד התגוררה אוכלוסייה דתית ספרדית במרכזה של העיר, היתה פעילותו של המקום מובנת מאליה. פרט לפעילותו הרגילה, היה בית הכנסת מזוהה גם עם רבניה הראשיים של העיר, וכך היה המצב עד לרב חיים דוד הלוי, המונצח באופן בולט על גבי כמה אבני זיכרון. אלא שבמקביל שינתה העיר את אופייה, ומצרך רוחני טבעי כבית כנסת גדול, ועל אחת כמה וכמה ספרדי, הפך לשימושי הרבה פחות, יש הסבורים אפילו מיותר. וכך, בשנים האחרונות ממלאים מתפללים ספורים את בית הכנסת מדי שבת, בעוד תפילת שחרית מדי יום, מתקיימת על ידי מתפללי בית כנסת אשכנזי סמוך, שמשכנם הקודם נהרס אף הוא. אלא שבעוד עשרות בתי כנסת אחרים בתל אביב נסגרים (ולעיתים אף נהרסים) מהיעדר מתפללים, הנהגה ותקציב, מצא עצמו בית הכנסת בערוב ימיו, ממלא תפקיד שספק אם נועד לו מלכתחילה. 

בצל המסורת 
האולם המרהיב, המיקום הנוח לאוכלוסייה התל אביבית, וההרגשה שחתונה בבית כנסת הינה דרך להביע רגשי מחויבות – ולו עמומים - למסורת, מושכת אליה, כך מסתבר, מתחתנים לא מעטים. ביניהם, כך אומרת השמועה הקולנית, ידוענים רבים ומגוונים, שבחירתם בבית הכנסת כאולם בו יחגגו את כלולותיהם (הראשונות או השניות...) סייעה לא מעט לביצור כוח המשיכה של המקום. וכך, בעוד חבריו גוססים לאיטם ונשכחים מן הלב, מצא בית הכנסת עדנה מחודשת, אם גם לא מעט מלאכותית.

אל מול מראהו של בית הכנסת המוכן לחתונה, כאשר ספסלי התפילה מוסטים הצידה, מאות נרות דולקים בחלל האולם והמקום כולו מוצף באור כחלחל, איני מצליח להביא עצמי לכדי החלטה. האם ניתן למשל את בית הכנסת לאישה זקנה המפרכסת את עצמה יתר על המידה לאחר בלותה, או שזוהי פסיקה הנוטה ללא הצדקה לכף חובה? האם זוהי הדרך- היחידה כמעט – לשמור על קיומם של בתי כנסת העומדים ריקים ונכלמים, ללא קשר לעברם המפואר ולמראם המרשים? אפשר שכך ואפשר שכך. אינני מוצא בעצמי את העוז להכריע בסוגיה זו. בינתיים זכה בית הכנסת לשיפוץ מרשים, והיזמים העסקיים אף טורחים לשמר את מורשתו ההיסטורית של בית הכנסת, לתלות תעודות שונות על קירות המקום, ולאסוף מסמכים.

ותוך שאני ממשיך ומתלבט, אין לי אלא לאחל מזל טוב ובריאות טובה ליזמים,למתחתנים, ומטבע הדברים- בעיקר ל'אהל מועד' עצמו...  
 
פורסם במקור ראשון 27/10/2005