ראובן גפני / מקור ראשון

 

---

בערבים
סבתא בחדר הקטן 
מציעה את המטה 
ומדברת עליך, סר הרברט שלנו
ועל נרות השבת שמדליקה
הנציבית בארמון על הר הזיתים
פלא לעין.
הראשון ביהודה,
בשבת נחמו 1920 
בכתה כילדה
כשירדת מאוגוסטה ויקטוריה ברגל 
לשמח ציון בבניה
וחילי הגדוד העברי
מימינך ומשמאלך,
שבט מושלים. 
בחורבה כלם כאחד לך ענו שירה
בשמחה רבה
(אפילו בן יהודה עמד מעוטף בטליתו ובכה)
ובמלון אמדורסקי 
כבר ערכו שולחנות
והעמידו יין
עד שהמלך במסיבו.
(חיים באר, 'שעשועים יום יום', עם עובד, תל אביב תש"ל)

בשבת בה הוזמן הנציב העליון הבריטי הראשון, סר הרברט סמואל, לקרוא את הפטרת 'נחמו' על בימת בית הכנסת החורבה, דומה שנתקבע באופן סופי מעמדו הכמו-מיתי של המקום. מבית כנסת ירושלמי גדול אך מנומנם משהו, הפך באחת 'החורבה' לסמל לאומי, עצמאי, בוטח בעצמו וגאה עד מאד. התקוות שתלו בני היישוב בנציב היהודי, שאמור היה להגשים במלואה את הצהרתו של הלורד בלפור, נמהלו ברגשי הגאווה של יושבי עיר הקודש, המכירים בחשיבותם ומתנאים בה. ראשי העם ואישי הציבור שמילאו את המקום, נכחו בבית הכנסת בעיקר על מנת לכבד את נציגו הבכיר ביותר של השלטון החדש, ואולם נמצאו מכבדים לא פחות את בית הכנסת הוותיק, שזוהה עד אז בעיקר עם בני היישוב הישן בעיר, ונטפל אליהם.

אולם כגודל ההתרגשות, כך גם גודלה של האכזבה. נציבים בריטיים באו והלכו בירושלים, ויחסיה של המעצמה המתפוררת עם בני העם היושב בציון ידעו בעיקר מורדות. עם פרוץ המאבק המזוין בבריטים, נמצא מי שבחר להחביא גם בארון הקודש ב'חורבה' כלי נשק שונים, כמו למחוק מן התודעה את אותה שבת מופלאה ונשכחת, שהפכה לפתע לבלתי רלוונטית. בינתיים, הלך והתדרדר אף מעמדו הציבורי של בית הכנסת, ממש כמו יחסיהם של מתפלליו עם השלטון. לקראת תום תקופת המנדט, משנעזב הרובע היהודי על ידי רוב תושביו, נאלצו גבאי המקום מדי פעם בפעם להזמין ל'חורבה' מתפללים משכונת רחביה וסביבותיה – על מנת שישלימו במקום ולו מניין מתפללים אחד...

עם נפילתו של הרובע היהודי לכוחות הלגיון, עשו אלו את הדבר המתבקש, מבחינתם, ופיצצו עוד באותו היום את בית הכנסת הנודע, שהיה גם בעיניהם, מסתבר,  הרבה מעבר למקום תפילה.

מעשה ברבי יהודה
תקוותם של הנאספים במקום בשבת נחמו, לא הייתה הראשונה שנכזבה בבית הכנסת. מאתיים ועשרים שנים קודם לכן, משהגיעו לירושלים רבי יהודה החסיד ושלוש מאות תלמידיו, נשכר השטח עליו תיבנה מאוחר יותר 'החורבה', לשמש מקום מגורים ותפילה לרב ולתלמידיו. אלא שסופו של הסיפור כאוב וידוע: רבי יהודה החסיד, שנמשך לארץ ישראל בכוחם של חישובי קיצין ופעמי גאולה,  נפטר ימים אחדים לאחר הגיעו לארץ. תלמידיו ההמומים, שלא הכירו על בוריים את תנאי החיים בעיר הקודש, מצאו עצמם נאבקים במשך שנים על קיומם, שוקעים בחובות עתק למלווים בריבית, ולבסוף אף מגורשים מן העיר.

כמאה ועשרים שנים לאחר הגירוש, בשנת 1837, הורשו לראשונה יהודים יוצאי אשכנז לשוב ולהתגורר בירושלים, בכפוף לתשלום החובות שהותירו אחריהם קודמיהם. ואולם, למרות רישיון ההתיישבות המחודש, הוכר עדיין מגרשם הנטוש של רבי יהודה החסיד ותלמידיו בכינויו המקומי הוותיק, 'חורבת רבי יהודה החסיד'. המתיישבים האשכנזים החדשים בירושלים, שתכננו להקביל את פניו של המשיח העתיד להופיע, על פי חישוביהם, בשנת ה'ת"ר (1840), התאכזבו אף הם מן המשיח המבושש לבוא ומן העיר הקדושה, ואולם זו הפעם דבקו בה, ועד מהרה החלו לפעול לביסוסה  של אוכלוסיית 'היישוב הישן' בעיר.

בשנת 1856 הושג, בין השאר בסיועו של משה מונטיפיורי, רישיון להקים במרכזו של הרובע היהודי בית כנסת חדש, גדול ומפואר, שישרת את בני הקהילה האשכנזית. בית הכנסת נקרא במקור 'בית יעקב', על שמו של יעקב רוטשילד, שמשפחתו תרמה אף היא לבניינו. ואולם בני ירושלים, למודי אכזבות ובעלי קורטוב נבואה, דבקו אף הם, כאבותיהם, באותו שם פסימי ומפוקח. וכך נודע בית הכנסת הגדול ביותר בארץ ישראל, בשמו העממי והמדויק להפליא: 'החורבה'.

קשת נחושה
גאולתו של הרובע היהודי במלחמת ששת הימים הולידה ויכוחים שונים על אודות האופי אותו יש להקנות לעיר המתעוררת מחורבנה. היו שצידדו בהפיכתה של העיר למוזיאון ארכיאולוגי פתוח ורחב ידיים, בעוד אחרים מדגישים דווקא את הסמליות שבהשבת חיים יהודיים של ממש לסמטאות העיר העתיקה. ואשר לבית הכנסת - משך שלושים וחמש שנה שרד הוא הצעות שונות ומגוונות, וכל שנותר ממנו הייתה אותה קשת בודדה ומוכרת, הממחישה בו זמנית את גודלם של החלומות בעת בניית בית הכנסת, ואת אכזריותו של החורבן.

אלא שאין חורבן שאין בצידו תקוות לגאולה, וכך נתלו בה באותה הקשת לא רק הרהורים נוגים על עבר שהיה ואינו, כי אם גם- כמו פעמים כה רבות בעברו של המקום-  שאיפות כמוסות לתחייה.  

אולי משום כך, מעוררת ההחלטה שנתקבלה לפני שנים אחדות לבנות מחדש את בית הכנסת תהיות לא מעטות. האם נועדה הבנייה  להכריז באופן סופי על מימושה של הגאולה המקומית? ואולי דווקא להיפך, מעידה היא על הייאוש וקוצר הרוח השב ותוקף את המבקרים במקום, שאינם נאותים עוד להמתין למהלכם האיטי והשוחק של החיים, ומעדיפים לדחוף בעצמם את גלגלי ההיסטוריה?

בין כך ובין כך, דומה שיש להרהר פעם נוספת על כדאיותה של ההחלטה. האם יכול מי מן היזמים להבטיח כי את מקומו של הסמל הבלתי מעורער של הרובע היהודי לא יחליף בית כנסת מפואר וריק, הנדחק לקרן זווית מפני יוקרתו של הכותל המערבי, ומאבקו שלו עם עשרות בתי התפילה הדרים עימו בשכנות? אם לא, דומה שיש לעצור ולחשוב מחדש, אם איננו נמצאים בדרך אל האכזבה הבאה.      
 
פורסם במקור ראשון 23/11/2005