האגדה על אודות ייסודו של בית הכנסת היפואי לעולי לוב נשמעת כמעט דמיונית:

משהתיישבו ראשוני העולים מלוב ביפו, במהלך מלחמת העצמאות, חיפש שאול מגנזי, ששימש כגבאי גם בעיר הולדתו, מבנה מתאים בו יוכל להקים בית כנסת לקהילת העולים. בעודו מחפש אחר מבנה נטוש בקרבת מקום, ניגש אל הגבאי הוותיק נזיר פרנציסקני ממנזר סנט פטרוס, וכששמע זה שהיהודי שלפניו מחפש מבנה בו יוקם בית כנסת, הוביל אותו אחריו בסמטאות העיר הנטושות. לבסוף נעצר הנזיר לצד דלת נעולה של מבנה נושן, וסיפר לגבאי כי זהו 'בית יהודי' עתיק. לאחר מכן שלף מכיסו את המפתח לדלת הנעולה- ונעלם...

לגבאי המשתאה לא הייתה שהות מספקת לשאול את הנזיר העולם מה פשרו של אותו בית יהודי. גם הנזיר, מצידו, ספק אם ידע את קורותיו המורכבות ותיקות הימים של המבנה הנטוש. רק לפני כעשרים וחמש שנים נחשפה זהותו המקורית של המבנה, המשמש עד היום כבית כנסת, כח'אן היהודי הראשון (והיחיד) שנוסד ביפו, במחצית הראשונה של המאה הי"ח. ואולם, הפער בין מאה ושמונים השנים מאז נסגר אותו ח'אן יהודי נשכח, ועד שנפתח באותו המקום ממש בית כנסת לעולי המדינה–שבדרך, אינו מצליח להסתיר את הדמיון המסוים בין סיפוריהם של שני המוסדות.

הח'אן היהודי המקורי נוסד על ידי ראש 'ועד פקידי קושטא' באיסטנבול, יעקב בן דוד זונאנה, ומלבד חדרי האירוח שנבנו במקום, נוסדו בבניין גם בית כנסת ומקווה טהרה. מטרתו הראשונית של הח'אן הייתה לשמש יהודים המבקשים לעלות לרגל ולבקר בארץ ישראל, שנאלצו עד לאותה העת לשהות ימים אחדים ביפו, באכסניות נוכריות שונות. בין האורחים הנודעים ששהו במקום, ואשר שמם מוזכר עד היום בפי מתפללי בית הכנסת, היה אף החיד"א, המספר בזיכרונותיו על ביקור במקום לימים אחדים בשנת 1757, 'בהשקט ובטח'.

ואולם השלווה המתוארת היתה מעט מדומה, כך נראה, וכבר שבע שנים מאוחר יותר, מספר מבקר נוסף, ר' שמחה מזאלאביץ, כי ערביי יפו השתלטו על המבנה כולו, והם מתירים ליהודים לעשות בו שימוש רק ימים אחדים בשנה. בהמשך, מסתבר, אבדה להם ליהודים גם זכות זו, והמבנה עבר לשמש לצרכים אחרים, בהם מפעל לסבון שפעל בו עד לשנת 1948, נטישת העיר והפיכתו לבית כנסת מחודש על ידי עולי לוב.

גם מנוחתם המקומית של עולי לוב היתה, בדיעבד, קצרת מועד באופן יחסי. בעשרות השנים שלאחר קום המדינה התקיימו אמנם חיים פעילים ותוססים גם בסמטאות יפו העתיקה. ואולם עם חלוף השנים עזבו רבות מן המשפחות הותיקות את האזור, ועברו להתגורר בשכונות ובערים אחרות. גם קהילת יהודי לוב הצטמצמה בהדרגה, ובבית הכנסת, שהיה במקור מלא עד אפס מקום הפכו המקומות הריקים לרוב ניכר. לאחר שיקומה יפו העתיקה, והניסיון (הכושל, יש שיגידו) להפכה למרכז יצירה, תיירות ואמנות, פונו המשפחות האחרונות מן האזור, והעיר העתיקה לא נזקקה עוד לחיים יהודיים פעילים, שיתחרו עם הכנסיות והמנזרים הפזורים בסמטאות הציוריות על תשומת הלב של המבקרים. ממש כמו מאתיים שנים קודם לכן, גם כעת נדמה היה שבית הכנסת הגיע לסוף ימיו, ושההוויה הסובבת – ישראלית וחילונית הפעם – תכריע אותו פעם נוספת.

אלא שכמה מן המתפללים הותיקים, אולי אף בית הכנסת עצמו, לא אבו להיכנע למצב דברים זה, ועל אף העובדה שהמתפללים כולם מגיעים מחוץ לגבולותיה של יפו העתיקה, מתעקש זה להמשיך ולפתוח את שעריו לתפילה, בכל שבת וחג, לתפילת שחרית. מספר המתפללים בדרך כלל אינו עובר את המניין, והמתפללים משוועים לחיזוק מבחוץ - תיירים, מבקרים וסתם סקרנים - שירעננו את המניין ויסייעו לקיומו של המקום.

דווקא ההוויה היפואית המיוחדת, שלכאורה לא היטיבה עם שני גלגולי של בית הכנסת, אהובה מאד על המתפללים במקום, הטורחים להדגיש שוב ושוב את זהותם המקומית ושייכותם התרבותית. כתובתו של בית הכנסת, ברחוב מזל דגים 2, נתפסת על כן כסמלית וייחודית, ועל סמל בית הכנסת משורטטים לראווה זוג דגים נאים למראה, החולקים עין משותפת. משמעותם הסמלית של זוג הדגים מוסברת בו זמנית על ידי שם הרחוב ומספר הבית, עיסוקם של כמה מעולי לוב הראשונים כדייגים בנמל, ודמותו של היהודי היפואי הראשון, יונה הנביא, שנפלט על פי המדרש על ידי שני דגים בזה אחר זה. הניסיון ליצור אילן יוחסין מקומי, מסתבר, שואב אל קרבו גם דמויות בעייתיות לא מעט...      

באופן מעט פרדוכסלי, היותו של המקום בית הכנסת היחיד בעיר העתיקה, הפכה גם אותו, לאחר שנים ארוכות, לחלק זעיר - אם גם ייחודי - בדמותה התרבותית הנוכחית של העיר. אמנם, בתפילות הסדירות כמעט ולא נמצא מניין, ואולם במקום נערכות בר מצוות וחופות, בסגנון 'מקומי' ובמיקום אינטימי, בסמוך למוזיאון אילנה גור, המצוי מעבר לקיר. גם ביקורי קבוצות מתאפשרים מפעם לפעם, ופרט לבית הכנסת הפשוט עד מאד, ניתן לבקר גם סמוך למקווה בן מאתיים ושבעים השנים, שלצידו מודלקים מפעם לפעם נרות נשמה וזיכרון מגוונים, לעילוי נשמות הצדיקים וקהילת יהודי לוב באשר היא.

עתידו של בית הכנסת לוט בערפל. האם יצליחו המתפללים להמשיך ולהפעילו עד חזרתה למקום של אוכלוסייה שתידרש לו ? והאם אי פעם תחזור לעיר אוכלוסייה מעין זו? קשה לומר. על כל פנים, כפנינה יהודית זעירה במרחב הציורי היפואי, דומה שיש לשמרו – ממש בדמותו זו - כמעט בכל מחיר.   

תודה לאלון תמרי ולאהרן כחלון על הסיוע בהכנת הכתבה