תחנת הרכבת של ירושלים הזכירה לי מאז ומתמיד תינוק זנוח בקרן זווית, במקום שבכלל לא בטוח שמישהו ישים לב אליו. מעין לכלוכית ששום נסיך לא מצא אותה על פי נעלה האבודה, ברווזון מכוער שלא שפר עליו גורלו להיות לברבור יפה מראה. אין שם דבר מהדברים הקיימים בתחנות רכבת אחרות שימשוך את לבך לבקש הרפתקאות במסעות ארוכים. נהפוך הוא: ירושלים היא בחזקת נמל שבו אתה משליך עוגן, מעין תחנה אחרונה, שאותה בעצם לא תרצה עוד לעזוב, גם אילו הובילו הפסים ליעדים אחרים.   

(אביגדור דגן, קפקא בירושלים, עמ' 51)

תיאור זה של תחנת הרכבת הנשכחת, התאים במידה רבה גם לתחנת האוטובוסים המרכזית הישנה, שקיבלה את פני הבאים לעיר בקצה המערבי של ירושלים. התחנה הקטנה והאינטימית היתה מנומנמת למחצה כמעט בכל שעות היממה, ולהוציא את טורי החיילים הנוסעים לבסיסם בראשית השבוע, ואת ההמולה המתבקשת לקראת השבת, אף לא היתה עמוסה במיוחד. במרבית הזמן ניתן היה לשבת במרכזה ברווח, ולשקוע בקריאת ספר טוב, בלא להיות מוטרד מרעשים, ויכוחים או אירועים יוצאי דופן.

מטבע הדברים, שיקפה התחנה הקטנה במידה רבה את העיר כולה: בין הנוסעים ניתן היה לפגוש כמעט תמיד חברים ומכרים ותיקים, ובניגוד לטרמינלים אחרים באשר הם, הבדידות והניכור היו ממנה והלאה: בתחנה בירושלים, אף פעם לא יכול היית לחוש אנונימי.

בקצה התחנה, בסמוך לתחנת ההורדה של האוטובוסים הבין-עירוניים, נקבע עם הקמת התחנה, בשנות השישים, מעונו של בית הכנסת המקומי. בית הכנסת, שהתהדר בשם 'בת עמי - ע"ש חללי אגד', הורכב כל כולו משני חדרים צרי מידות, הבנויים זה לפנים מזה: החדר החיצוני שימש כחדר כניסה, נטילת ידיים ומעבר מתבקש בין קודש לחול, בעוד החדר הפנימי הזעיר שימש כבית הכנסת עצמו. בית הכנסת התאים לתחנה, והיא התאימה לו: קטן ואינטימי, צפוף בשעות המתבקשות, ומעל לכל: חמים, אנושי ומוכר. כל כך מוכר. אולי זו גם הסיבה שרק מעטים חשבו להנציח אותו במצלמתם, מעטים כל כך עד שאנו לא מצאנו שום תמונה, לבד מזו הצרובה בזכרון.

קירות לבנים וריקים

התחנה המרכזית החדשה, שנחנכה לפני כחמש שנים, שונה מן התחנה הישנה באופן המוחלט והקיצוני ביותר. בית האבן והזכוכית, שנבנה לאור הפקת הלקחים מן התחנה המרכזית בתל אביב, משמש בו זמנית כמרכז מסחרי, עסקי ותחבורתי. עיצובה המהודר והמוקפד עומד בסטנדרטים שקבעו מתכנניו, וההמולה הכמעט תמידית השוררת בתחנה, מתאימה לתדמית הכללית המוצגת במקום: עיר שוקקת חיים, תוססת, מפותחת ומתקדמת. לא עוד תחנה אחרונה. בית הכנסת המקומי החדש, הממוקם בצמוד לחדרי השירותים (...) משתלב היטב בתמונה זו. החדר המשמש אותו רחב ידיים, באופן יחסי, הקירות לבנים, הרצפה משובצת אריחי קרמיקה בוהקים, וריהוט העץ הסטנדרטי מתוחזק אף הוא במצב מצוין. דומה, שכל שנטל בית הכנסת החדש מקודמו המקומי, היה השם המחייב והירושלמי כל כך, המפנה את אור הזרקורים לנהגי אגד שקיפחו את חייהם בנסיעה ובליווי שיירות (בין השאר לירושלים), משנות המרד הערבי הגדול ועד לאינתיפאדה האחרונה. הפער בין בית הכנסת האינטימי והישן, לבין זה החדיש שהחליפו, גדול בדיוק כמו הפער בין שתי התחנות עצמן. התוצאה הנוכחית, מה חבל, אינה ירושלמית בעליל.          

הפעלתו של בית הכנסת המיועד כל כולו למתפללים מזדמנים, שאינם יכולים לתכנן מראש מתי בדיוק יזדקקו למניין, אינה פשוטה כלל ועיקר: שעות התפילה כמעט אף פעם אינן קבועות (למרות הניסיון לסדרן), המשתתפים בשיעורי התורה הקבועים משתנים מיום ליום, ואחזקתו של בית הכנסת מוטלת כל כולה על הנהלת המקום, מאחר שהמתפללים עצמם אינם מפתחים כלפיו מחויבות אישית, בודאי לא כזו המביאה לידי מעשה.

לבאי הקניון בלבד

אלא שדומה שלמרות האתגר המורכב, ניתן היה לעצב בתחנה המרכזית הירושלמית מקום בעל אופי אחר, המתאים יותר לרוחה של העיר. הקירות הלבנים, ארון הקודש המעוצב, וריהוט-לביא המתבקש, מעידים על השקעה כספית משמעותית, אך תורמים בה בעת גם לניכורו של המקום. היעדרם של הצבע, קמטי השימוש ושיני הזמן, בצוותא עם הסדר המופתי והשקט, מבודדים עוד יותר את המתפלל המזדמן, והופכים אותו דווקא כאן ליחיד בעולמו, לאנונימי בעל כורחו. אם בבית הכנסת שבתחנה המרכזית הישנה, עטפה תחושת הביתיות גם מבקרים בני יומם, הרי שבזה החדש אף אלו הדרים בעיר כל חייהם, חשים כאילו נסעו זה מכבר למקום אחר ולזמן אחר. בתחנת אוטובוסים ראשית, בה מהרהר כל אחד ממילא בדברים אותם הוא מותיר מאחריו (ליום אחד, לשבוע, לחודשיים), יכול היה בית כנסת אינטימי וחמים לספק עוד דקות קצרות וארוכות של אויר הרים טבעי וחמים. במקרה זה, מספק הוא בדיוק את הדבר ההפוך.

ייתכן, אמנם, שבית הכנסת פשוט טעון כמה שנים. מטבע הדברים, קשה להשוות בין מוסד צעיר בן חמש שנים, לוותיק המצוי בשנות הארבעים. בה במידה, ייתכן וגורם נוסף לשינוי זה, הוא העובדה שבעוד בית הכנסת הישן היה פתוח לבאים בשעריו בכל שעות היממה, הרי שזה החדש, הממוקם בתוככי הקניון המקיף את התחנה, סוגר את שעריו בהתאם לשעות פעילותה של התחנה כולה. תוך כך הוא מאבד את ייחודו כגורם מקומי אוטונומי, והופך לחלק אינטגרלי מנהלי הפעלת המקום. אלא שבית כנסת אינו נוהל, ותפילה איננה מסמך מקצועי. ועל אף שמן הדברים עולה כל העת נימת ביקורת כל שהיא, הרי שהיא כזו רק מתוך הנחה שהדברים ניתנים לשינוי.   

הערה: