חגי גלנט / מדריך סיורים בירושלים

 

 

---

 

נצא היום לביקור בארבעת בתי הכנסת הספרדיים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי.

 

אופן ההגעה: ברכב פרטי אל הרובע היהודי (חניה בתשלום בחניון הר ציון, חניון קרתא בממילא, מדחנים לאורך הכביש שעולה מהכותל להר ציון מחוץ לחומה או חניון הרובע היהודי) או באוטובוס אגד קו 38 (המגיע ממרכז העיר – לרדת בתחנה האחרונה) בסמוך לחניון הרובע היהודי (בפינה הצפון מזרחית) נרד במדרגות אל הרחבה שלפני בתי הכנסת ומשם נכנס אל המתחם (הכניסה בתשלום)

 

שנת רנ"ב (1492) התגלתה למפרע כשנה שהיטיבה עם מצבה של ארץ ישראל וירושלים בכללה.

 

בשנה זו מתחיל סיפורנו כשהמלך פרדיננד גרש את היהודים מארצו, ספרד. הסיפור ממשיך ב1517 כשהעות'מאנים כובשים את ארץ ישראל ויצרו בכך חופש תנועה בין חלקי האימפריה העות'ומאנית לארץ. היהודים זיהו כמעט מיד את חלון ההזדמנויות להגשים חלום ולהגיע לארץ. (אמנם בקליטת העליה זכתה בעיקר צפת אך גם ירושלים התברכה מגלי העליה המבורכים ואיתה גם שכם, חברון, עזה ועוד).

למען הדיוק סיפורנו מתחיל כבר ח"י שנים לפני הגירוש. ב1474 מביא סכסוך בין יהודי ירושלים ליהודי מעורער בנפשו לקצר עד כדי כך שהאיש מתאסלם. ברוב כעסה, מקדישה אימו את החצר של בית הכנסת היחיד בירושלים, בית הכנסת הרמב"ן, לצורך בנית מסגד. בעבודת בניית המסגד, נהרס בית הכנסת וב1586 הופקע.

כשהגיעו יהודי ספרד הם גילו שלקהילה המקומית אין בית כנסת ושיהודי ירושלים מתפללים בבתים פרטיים. מכיוון שכך, הם הקימו את בית הכנסת הראשון מבין ארבעת בתי הכנסת הספרדיים.

 

בית הכנסת אליהו הנביא

העליה הרבה שבאה עם האימפריה העותומאנית נותנת את אותותיה: בשנת רפ"ב (1521 - 1522) ביקר בירושלים התייר רבי משה באסולה וגילה קהילה יהודית מגוונת בת כ300 משפחות - ספרדים, מוגרביים, מוסתערבים – מקומיים ורק 15 משפחות אשכנזיות שנספחו בינתיים למוסדות הקהילה הספרדית.

בית הכנסת הראשון שנבנה הוא בית הכנסת "קהל קדוש תלמוד תורה" או בשמו המוכר יותר- בית הכנסת "אליהו הנביא". נכנס אל מתחם בתי הכנסת נחלוף בשלב זה על בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי וניכנס אל בית הכנסת אליהו הנביא.

כיום, לא ידועה לנו שנת הבניה של בית הכנסת, אך מוסכם שהוא נבנה בראשית המאה ה16 בין הריסות מבנים מהתקופה הצלבנית.

לבית כנסת זה פתח ישיר, אליו מוביל גרם מדרגות שהגישה אליו סגורה רוב ימות השנה ופתח נוסף ממזרח הפונה לחצר הפנימית. כבר בכניסה ניתן להתרשם שבית כנסת זה, כמו שלושת חבריו, ממוקם 3 מטרים מתחת לפני הרחוב, ומואר מבעד לחלונות הפתוחים אל מפלס הרחוב. הסיבות לבנית בתי הכנסת מתחת לקרקע רבות: בראש וראשונה – האיסור שאסרו השלטונות המוסלמיים לבנות בתי כנסת שיהיו גבוהים ממסגדי הר הבית, ההסתמכות על שרידי מבנים קדומים, החוזק הארכיטקטוני שהושג בדרך זו ואולי יותר מהכל תחושת המתפללים המומחשת ביתר שאת בפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" – תפילה ממעמקי האדמה. הבניה ה"נמוכה" גם הצילה את בתי הכנסת במלחמת העצמאות כיוון ששבועיים אחרי קום המדינה, בערב שבת, יט' אייר תש"ח, בתום מצור ממושך, נכנעו היהודים ברובע היהודי ועזבו את הרובע היהודי על בתיו, חנויותיו ובתי הכנסת שבו למשך 19 שנים. בתי כנסת גבוהים כדוגמת 'החורבה' ו'תפארת ישראל' נהרסו מפאת גובהם אך מכלול בתי הכנסת הספרדיים, אע"פ שנשדד, נבזז ובוזה - נשמר ושוקם אחרי מלחמת ששת הימים.

גם בית הכנסת אליהו הנביא נבזז ורוקן. אפילו ספרי קודש וספרי תורה נגנבו ולא ידוע מה עלה בגורלם. על אחת כמה וכמה שרהיטים כדוגמת ארון הקודש, הבימה והספסלים נגנבו. בתקופה זו השתמשו הערבים בבתי הכנסת למגורים ואפילו לכליאת בהמות, עד כדי כך שכשחזרו היהודים לאחר מלחמת ששת הימים לבתי הכנסת, היה גובה האשפה כמטר וחצי (!). לאחר מלחמת ששת הימים שבו היהודים לפקוד את שווקי העיר העתיקה. באחד השיטוטים, זיהה אחד ממתפלליו הוותיקים של בית הכנסת ספסל ישן שעמד למכירה באחד משווקיה הערביים של העיר העתיקה. לא היו לאיש ספיקות – עפ"י צורתו הייחודית, זהו ספסל שעמד בבתי הכנסת לפני בזיזתם. הספסל המקורי נקנה והוצב בבית הכנסת משמאל לארון הקודש. הספסלים בבית הכנסת האיסטמבולי שאליו נגיע בהמשך עוצבו בהשראת ספסל זה. גורלו של ארון הקודש היה שונה. הוא נעלם ועקבותיו לא נודעו. במקומו הוצב ארון קודש אחר שידע גם הוא תלאות. ארון הקודש המפואר הגיע לאיטליה מחצי האי האיברי ושימש בבית הכנסת שבליוורנו. ארון הקודש ניצל ממלחמת העולם השניה והגיע לכאן במבצע שערכה משפחת נכון האיטלקית בסיוע משרד הדתות להעלאת ארונות קודש והיכלות מרחבי איטליה, המפוזרים כיום בבתי כנסת ומוזיאונים ברחבי הארץ.

 

באשר לארון הקודש המקורי, אין איש היודע לספר היום לאן נעלם. אולי הוא מוצב עד היום בבית מוסלמי בעיר העתיקה ומשמש שם כארון בגדים או אולי פורק וחלקיו שימשו לבניה או שימוש אחר... מי יודע?

כאמור, עם בוא האימפריה העות'ומאנית גדלה הקהילה היהודית בירושלים. אך סיפור העובר מפה לאוזן בין יהודי ירושלים מספר שכשהקהילה היהודית היתה עדיין קטנה, לא הצליחו יהודי ירושלים למצוא יהודי עשירי ש'ישלים להם מניין' לתפילת יום הכיפורים. כשהתקרב היום הגדול והקדוש התכנסו תשעת היהודים לבית הכנסת לתפילת מנחה בלב עצוב, על שלא יוכלו להתפלל במניין. כשהתקדש החג נכנס לפתע אל בית הכנסת יהודי קשיש לבוש בגדי לבן וזקן לבן ארוך מעטר את פניו. התיישב בכסא שעמד בצד הקיר והחל להתפלל. הביטו המתפללים זה בזה בתמהון והחלו להתפלל עימו. כך התפללו עימו את כל תפילות היום וכשפנה היום ויצא הצום קיפלו את טליתותיהם ונפנו להזמין את האיש לשבור עימם את הצום והנה... האיש נעלם. כשלא מצאו אותו גם ברחוב, הבינו היהודים שאיש זה היה לא אחר מאשר אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, נטלו את הכיסא ושמו אותו בגומחה שבאחורי בית הכנסת, ורשמו עליו "זה הכיסא של אליהו הנביא זכור לטוב". גם כסא זה נבזז במלחמת העצמאות ועקבותיו לא נודעו. במקומו עומד היום כסא עתיק אחר, אך לא הכיסא המקורי. יש בין הירושלמים יודעי סוד האומרים, שכאשר ימצא הכיסא המקורי, יתגלה גם אליהו הנביא.

כי בית כנסת זה מלומד בניסים ולראיה יבוא סיפורו של רבינו קלונימוס בעל הנס:

רבי קלונימוס בעל הנס היה רבם של האשכנזים, שאף האר"י (הא-לוקי רבי יצחק לוריא) בכבודו ובעצמו למד ממנו תורה.

והנה שבת אחת התגנב כומר מהרובע הנוצרי אל בית הכנסת אליהו הנביא לקח ילד נוצרי ששחט בעצמו ושם בתוך ארון הספרים שהיה ניצב בקיר שמול ארון הקודש.

למחרת, בשבת בבוקר, התפרצו המוני נוצרים וכמרים אל הרובע היהודי ורצו אל בית הכנסת וצעקו "אתם רצחתם את ילדנו, אתם שפכתם דם נקי, עכשיו ננקום בכם, קצכם המר קרוב".

באותה שעה נכנס רבינו קלונימוס אל בית הכנסת וראה את ההמון הפרוע מצביע על הארון הפתוח והילד השחוט שם. מיד נטל פיסת נייר ובעצם היום הקדוש, יום השבת, רשם על הנייר את "השם המפורש" בן 72 אותיות. ניגש אל הילד השחוט ושם את השם על מצחו. פתאום עמד הילד השחוט, חי על רגליו לפני הקהל הגדול, יהודים ונוצרים. והרב הקדוש שואל אותו: "מי שחט אותך ומי הטמין אותך בכאן?

הצביע הילד על הכומר ואמר: "הכומר הזה הוא אשר התעלל בי, הרגני בסתר והביאני אל המקום הזה בחשכת הליל". אמר ויצאה נשמתו.

אז עלה ראש הכמרים אל הבימה וביקש סליחה לפני הרב הקדוש וציוה לאסור את הכומר הפושע.

היהודים ניצלו בזכותו של רבי קלונימוס בעל הנס אבל רבי קלונימוס עצמו היה מיוסר עד סוף ימיו מחילול השבת שגרם. על ערש דווי ציוה רבי קלונימוס על היהודים שלא להביא אותו לקבורה בקבר ישראל אלא שיזרקו את גופתו כפגר חמור בשדה.

כשמת רבינו קלונימוס טיהרו היהודים את גופתו ויצאו בתהלוכה לקוברו במעלה הר הזיתים. כשהגיעו לחצי הדרך, בהר הזיתים תקפו את השיירה כנופיית פורעים והשיירה נפוצה לכל עבר. גופתו של רבי קלונימוס בעל הנס נשמטה מידם והתגלגלה במורד ההר. לאחר זמן חזרו היהודים להר הזיתים, אך גופתו של הרב בעל הנס לא נמצאה. וכך נתמלאה בקשתו של הרב שלא לקוברו. במקום שבו היתה אמורה להימצא גופתו במורד ההר הקימו היהודים גל וכינוהו הגל של רבי קלונימוס בעל הנס. מקומו של גל זה היה ידוע ליהודי ירושלים עד מלחמת העצמאות ויהודים רבים היו מניחים בו אבן לזיכרון ואף היו לוקחים ממנו אבן כשהיו צריכים סגולה לשמירה אם יצאו אל מחוץ לתחומי הארץ. גם גל זה נעלם בשנים שלאחר מלחמת העצמאות בהם לא פקדו יהודים את הר הזיתים. כשחזרו היהודים אחרי ששת הימים, נשכח מקומו של הגל. אבל אם תביטו בקשת שמעל ארון הקודש תוכלו להבחין באבן עגולה הבולטת מהקיר המסמלת את גולגלתו המרוצצת של הילד הנוצרי שרבינו קלונימוס החיה באותה שבת.

כיום בית הכנסת משרת את בני העדה האשכנזית.

 

עכשיו, נוכל לבחון מקרוב את ארון הקודש המפואר, להציץ אל הכסא של אליהו הנביא שבגומחה ולעבור אל בית הכנסת הגדול ע"ש רבן יוחנן בן זכאי.

 

 

בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי

חזרנו אל בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי הנקרא גם "קהל קדוש גדול". מבט קצר על בית כנסת זה שנבנה מעט לאחר שכנו, "אליהו הנביא", יבהיר מדוע הוא נקרא "גדול".

אך מדוע נקרא בית הכנסת ע"ש התנא רבן יוחנן בן זכאי? על כך מספר המדרש:

 

כשעמדה ירושלים להחרב שרף בן בטיח את אוצרות הדגן שבירושלים. כיון שנשרפו אוצרות הדגן גבר הרעב בירושלים. בא רבן יוחנן בן זכאי שהיה דודו של בן בטיח, לפני בן בטיח ואמר לו: כיון שעשית כך רוצה אני לצאת מהעיר.

סירב בן בטיח בטענה שיש תקנה שאין אדם יוצא מן העיר אלא אם כן הוא מת, אך בפיו הצעה לרבן יוחנן בן זכאי- שיעשה עצמו חולה, ואח"כ ישימו תלמידיו נבלה במיטתו, ויאמרו שנפטר והסריח גופו. ורק תלמידיו ישאו את מיטתו ולא אחרים לפי שגוף המת כבד יותר מגוף החי, והאחרים עלולים להבחין שהוא חי.

וכך היה! עשה רבן יוחנן עצמו כחולה, וכעבור מספר ימים שמו נבלה במיטתו, עד שהיה ריח הנבלה יוצא והיו האנשים אומרים - רבן יוחנן מת! יצאה ההלויה ור' אליעזר  הלך בראש הארון ור' יהושע מאחוריו ונשאו אותו.

משהגיעו לשער העיר כדי לצאת, באו הבריונים, מבין היהודים, וביקשו לדקור את רבן יוחנן בחרב כדי לבדוק שמא הוא חי. אמר להם הגדול שבהם שהיה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, יאמרו הגויים: הם דקרו את רבם.

ביקשו לדוחפו לראות אם ינוע. אמר להם, יאמרו הגויים: הם דחפו את רבם. הניחוהו.

בתחבולה זו יצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר. והניחוהו באמצע שדה וחזרו לעיר. קם רבן יוחנן בן זכאי והלך למחנה הרומיים. משהגיע למחנה הרומיים אמר להם: "היכן המלך שאני מבקש לשאול בשלומו?"

באו ואמרו לאספסינוס – יהודי בא ורוצה להיפגש עמך.

ניגש רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסיאנוס ואמר לו:"שלום מלכי! שלום מלכי!"

ענה לו אספסיאנוס: על שני דברים נתחייבת מיתה, האחד – שאיני מלך ואתה מכנה אותי מלך. ועלול המלך לשמוע שאני מחזיק עצמי למלך ויחשוב שאני מורד ויהרגני. והשני – שהדבר נראה כאילו אתה מלגלג עלי על שאינני מלך. ועוד, אם מלך אני בעיניך, למה לא באת עד עכשיו?!

ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: זה ששאלת אותי למה קראתי אותך מלך, כי אף על פי שאין אתה עכשיו מלך, אבל אתה עתיד להיות מלך. שאם לא היית עתיד להיות מלך לא היתה ירושלים נמסרת לידיך, וזה ששאלת – אם מלך אתה למה לא באתי כל הזמן, דע שהבריונים שבין היהודים לא נתנו לי לבוא.

התרצה אספסיאנוס ואמר: בקשה אחת בקשני ואעשה לך לפני שאלך.

ענה לו רבן יוחנן: הנח לירושלים ואל תיגע בה באיש.

שאל אספסיאנוס:  כיצד ייתכן הדבר?! הרי לא הומלכתי אלא מפני כיבוש ירושלים? אלא שאל בקשה אחרת.

ביקש רבן יוחנן 3 בקשות חלופיות אלא שמכאן חלוקות הדעות בנוגע לבקשותיו. בין בקשותיו האפשריות היו: שכל היוצא מירושלים מצד מערב עד 4 שעות ביום ינצל ולא יהרגוהו בזמן כיבוש העיר. יבנה וחכמיה, שושלת הנשיאים מצאצאי דוד המלך ואף שירפאו את רבי צדוק מהצום שצם על בית המקדש שלא יחרב.

 

המסורת מספרת שבמקום זה, בו עומד בית הכנסת, עמד בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. ומכאן יצא ארונו בדרכו אל מחוץ לעיר הנצורה.

בגלל סיבה זו נקרא בית הכנסת "בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי" ומכיון שמסורת זו היא חשובה נקרא המכלול של 4 בתי הכנסת "בתי הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי".

 

מבנה בית הכנסת הוא מיוחד מסיבות אחדות כפי שנפרט.

גובהו ושטחו של בית הכנסת הינם גדולים ביחס לתקופה בה נבנו. המבנה נסמך אל שרידי מבנים מהתקופה הצלבנית (את נקודות המפגש בין שלבי הבניה השונים ניתן לראות בכותל הצפוני, השמאלי, של בית הכנסת).המבנה גם מפואר בצורתו ומתעטר בחלונות נאים בסגנון מורי.

בית הכנסת מקורה בכיפות (שכן טכניקות אחרות לא התאפשרו בתקופה זו במבנה כה גדול). על מנת למנוע יצירת צלבים בנקודת המפגש של הקשתות עיטרו כל נקודת מפגש כזו בקישוט רוזטות ועיטורים גיאומטריים.

לבית הכנסת יש 2 ארונות קודש. דבר חריג כשלעצמו. אע"פ שגם בית הכנסת בירב, בצפת, בן אותה תקופה בערך, מתהדר גם הוא ב3 היכלות, אלא שהדעות חלוקות מדוע ישנם 2 ארונות קודש בבית הכנסת של ריב"ז. דעה אחת טוענת שבארון אחד שמו את ספרי התורה הכשרים ובשני את הפסולים, דעה שניה טוענת שרעיון שני ההיכלות הוא השראה מבית הכנסת הרמב"ן הסמוך שבו מוצבים שני ארונות קודש על מנת לפתור כשל ארכיטקטוני הנובע מהעמודים המחלקים את בית הכנסת ל2 חלקים ומסתירים בכל פעם ארון קודש אחד למחצית מהמתפללים לסירוגין. ודעה נוספת קושרת את כפל ההיכלות לגזירה שגזרו השלטונות המוסלמים בבוכרה לפיה חייבים היהודים להציב בצד ספרי התורה גם את ספר הקוראן. היהודים שלא יכלו לסבול את המחשבה להציב קוראן בצד ספרי התורה, בנו לצד ארון הקודש ארון נוסף לקוראן ומאז החל המנהג לבנות שני היכלות.

מצבו של בית הכנסת הזה, וכמוהו גם שלושת האחרים, הורע עם השנים, וחורים אף נפערו בתקרתו. על פי רוב, לא אישרו השלטונות המוסלמים לשפץ מבני דת שאינם מוסלמים, וכך נשאר מצבם של בתי הכנסת עגום. אך ב1935 (תקצ"ה) באמצע שנות שילטונו (קצר הימים) של איברהים פחה המצרי, השיגו היהודים אישור ממושל ארץ ישראל, לשפץ את בית הכנסת. לצורך השיפוץ היה צורך להרוס זמנית חלק מבית הכנסת. כל הגבאים הסכימו פה אחד אך ה"ראשון לציון" של אותם ימים, ר' שלמה משה סוזין, התנגד, ודרש לקיים את השיפוץ ללא ההריסה, כיוון שדוקא בחלק זה לא היה אף סדק. בשיאו של הוויכוח אמר ה"ראשון לציון" :"אוי מי יחיה! אחר סתירת המקום הקדוש שבנוהו אבות העולם". וכך היה, בכ' באלול הרסו את האגף הנזכר ובכסלו נפטר הרב. מסופר שתוך כדי הריסת הקיר נתגלתה קערת חרס שכתובה כולה בשמות קדושים שנשברה ממכת המעדר. נתכנסו מקובלים ספרדיים וציירו קערה אחרת שהונחה ביסוד הבניין החדש.

בבית כנסת זה אגב הכתירו את כל הרבנים ה"ראשונים לציון" החל מ"הראשון לציון" הראשון ועד ימינו, למעט 19 השנים בהם היתה ירושלים מחולקת.

בעבר היו מצויירים מעל ארון הקודש ציורים קסומים המתארים את הכותל המערבי ומערת המכפלה.

גם בית כנסת זה עבר חורבן גדול ובזיזה עם פלישת הערבים אליו בתש"ח. ארונות הקודש נגנבו והציורים הושחתו. במקום הציורים המקוריים צוירו בתי ירושלים בגוונים שמימיים טובלים בפסוקים הקשורים לירושלים ומעליהם מרחפת ירושלים של מעלה בין עננים בצורת יונים המסמלות את השלום.

אם נתבונן בחלון המרכזי העליון, הנמצא בקיר הדרומי (הימני), נבחין במדף זכוכית עליו מונחים שופר וכד שמן. רבי שניאור זלמן, זקן מזקני ירושלים סיפר כבר לפני כ200 שנים כי ידוע ומקובל ועובר מדור לדור שהשופר וכד השמן נשארו פה עוד מבית המקדש השני. וידוע בין זקני ירושלים שמי שנוגע בהם או מזיז אותם – לא מוציא את שנתו (כלומר מת עוד באותה שנה) וכשיבוא המלך המשיח ימשחו אותו בשמן שבכד הזה, ובשופר יתקעו. גם השופר וכד השמן נבזזו על ידי הערבים לאחר מלחמת העצמאות, ובמקומם עומדים היום שופר וכד שמן אחרים. אך מספרים שכאשר ימצאו השופר והכד המקוריים יבוא גם משיח בן דוד ואיתו הגאולה.

אם תקוה כה גדולה לבואו של המשיח לבית הכנסת ריב"ז ובוא של אליהו הנביא לבית הכנסת שנקרא על שמו, נעבור אל בית הכנסת הפשוט מבין הארבעה הקשור גם הוא בנס.

 

בית הכנסת האמצעי

בית כנסת זה לא שימש כבית כנסת בראשיתו ואף לא היה מקורה. במקום בית הכנסת היתה חצר קטורה (פתוחה לשמים) ששימשה כעזרת נשים וכמקום לסוכה, בחג הסוכות. כשגדלה הקהילה ובתי הכנסת נהיו צפופים, הסבו היהודים את החצר לבית כנסת.

בית כנסת קטן אך שלושה שמות לו. שמו הרשמי הוא הוא "קהל ציון" והוא נקרא כך משום הסיבה הפשוטה שמיקומו הוא על הר ציון. שמו הרווח הוא "בית הכנסת האמצעי" מסיבה ברורה גם היא – מיקומו ביחס לשלושת בתי הכנסת האחרים. אך שמו הנוסף הוא "בית כנסת דוד המלך" בשל סיפור הקשור בנס, כפי שיפורט להלן.

בית הכנסת הוא פשוט בצורתו וקטן, אך אבניו מספרות סיפורים הגלומים בין אבניו.

בקיר המערבי (האחורי) של בית הכנסת משובצות משני צידי הפתח שתי אבנים מגולפות בחן רב. מקורן של האבנים לא נודע שנים רבות, אך יהודי שהגיע מארצות המגרב (צפון אפריקה) והבחין באבנים סיפר שבמגרב היו נוהגים יהודים להניח אבנים כאלה בתור מצבות על קברים. ייתכן שאבנים אלו הובאו על ידי יהודים שאלו מהמגרב לארץ ישראל. ייתכן שבמעשה זה הם התכוונו לאמר אבותינו חינכו אותנו בדבר קדושתה של ארץ ישראל, אנו זוכרים את דמעותיהם כשהיו מזמרים מדי פסח בנעימה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אבותינו לא זכו להגשים את חלומם, ומתו בגולה, אך אנחנו הלכנו בדרכם ועלינו לארץ וכעת תקיים מצבתם את הנאמר בפסוק "ושמתים בביתי ובחומותי יד ושם". מצבתם תישאר למזכרת בתוך קירות מקדש המעט בירושלים כזכר לכיסופיהם לירושלים.

בית כנסת הזה כמו שלושת רעיו, נתגלה בחורבנו, ועל כך יעידו התמונות המעטרות את קירותיו, המספרות על החורבן ותהליך השיקום. בתי הכנסת שוקמו ושופצו, ובמהלך השיפוץ נתגלתה כתובת ישנה וחלקית החרוטה על הקיר הימני של בית הכנסת ובה כתוב "את יוסף ויהי איש". מילים אלה הן כנראה חלק מהפסוק "ויהיה ה' את יוסף ויהי איש מצליח" () והן באו, כנראה, להנציח את תרומתו של יהודי בשם יוסף שנתן מכספו לשיפוץ בתי הכנסת, אולי בשיפוץ הגדול בשנת תקצ"ה(1935).

גם בבית כנסת זה נקשרו סיפורי ניסים. אחד מהם נסוב סביב דמותה של כובסת יהודיה שהיתה מכבסת את בגדי היהודים והגויים שבירושלים תמורת תשלום.

עבודתה של הכובסת נודעה לשם ולתהילה כיוון שלא היתה כביסה בירושלים שהיתה יוצאת נקיה כמו כביסתה של כובסת זו. אך סודה נעלם מעין כל והוא שכאשר היתה מכבסת את הבגדים היתה מזמרת לעצמה שירים על ירושלים ובזמרתה נזכרה בחורבן בית המקדש והדמעות היו זולגות מעיניה ונושרות על הכביסה ומדמעותיה היתה הכביסה נעשית נקיה ביותר.

יום אחד נכנס אל ביתה של הכובסת אפנדי ערבי עשיר וביקש ממנה לכבס את בגדיו ובתמורה הבטיח לה שהיא תוכל להיכנס לקבר דוד שעל הר ציון לתפילה, זאת למרות שהלשטונות המוסלמיים אסרו על יהודים להיכנסת אל קבר דוד. הסכימה הכובסת ל'עיסקה' וקיבלה את הצעתו של האפנדי לבוא ביום שישי, כששומרות הקבר הערביות ילכו להתפלל בהר הבית ואז תוכל להתגנב לקבר דוד.

הכובסת לא ידעה שהאפנדי תומן לה פח ורוקם מזימות בליבו. כשהגיעה הכובסת ביום שישי לקבר דוד, מצאה את השער פתוח ואף אדם אינו שומר עליו. נכנסה הכובסת ולא הבחינה באפנדי שהסתתר מאחורי השער וכשניכנסה סגר בעדה את השער ורץ לקרוא לכל הערבים וביניהם הפחה.

כשהבינה הכובסת את מצבה הרע התחילה לבכות ולהתפלל לבורא עולם שיציל אותה בזכותו של דוד המלך. לפתע הבחינה באור מסתורי היוצא מאחת מפינות החדר. האור הלך והתגבר עד שמתוכו יצא איש לבוש בגדים יקרים וכתר זהב לראשו והוביל אותה דרך מעברי סתרים תת קרקעיים שלא הכירה עד שיצאו אל אולם מואר. כשהביטה הכובסת סביבה הבחינה שהיא נמצאת בבית הכנסת המרכזי, בו אנחנו נמצאים כעת, רצתה הכובסת להודות לאיש שהציל אותה, אך כשהסתובבה נעלם האיש ואיננו. הבינה הכובסת שזה היה לא אחחר מאשר דוד המלך בעצמו ורצה הישר אל ביתה. נכנסה הכובסת אל הבית התיישבה ליד הגיגית והתחילה לכבס כביום יום. הגיעו הערבים ובראשם הפחה אל הקבר ונכנסו פנימה לראות האם נכון הוא שהכובסת הפרה את החוק, אך לא מצאו אותה שם. רצו כולם אל ביתה של הכובסת ומצאו אותה מכבסת כהרגלה. שאל אותה הפחה היכן היתה כל הזמן והיא השיבה שבביתה. שאל אותה הפחה מה עשתה בכל הזמן הזה והיא השיבה שכיבסה. אם כך, שאל אותה הפחה, היכן כל הכביסה שכיבסה, ובאותו רגע נעשה נס וכל הכביסה הפכה לנקיה. ירושלמים ווותיקים יודעים לספר שנס זה נעשה לה בזכות הדמעות והצער שהצטערה על חורבן המקדש. הכובסת נצלה והאפנדי נענש על ידי הפחה.

 

 

בית הכנסת האיסטמבולי

בית כנסת זה קיבל את שמו בזכות היהודים שבנו אותו ועלו מאיסטמבול שבתורכיה.

בית כנסת זה הוא הגדול מכולם. הביטו למעלה וראו, איזה פתרון מצאו הבנאים בבית הכנסת הזה כדי שלא תווצר צורת צלב בקשתות הצולבות?

גם מבית כנסת זה לא נשאר דבר. לא ארון הקודש ולא הבימה, לא עזרת הנשים ולא "נרות התמיד" שהיו תלויים בו. רק כתובת הקדש אחת החקוקה באבן נמצאה בשחרור ירושלים והיא מונחת באחת מפינות בית הכנסת. כשחזר משה רוסנק, מפקד הרובע האחרון, אל בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מצא באחת מהגומחות את מפתחות בית הכנסת בדיוק במקום שבו החביא אותם, 19 שנים לפני כן, כשנפל הרובע היהודי.

ארון הקודש המוצב כיום בבית הכנסת הינו מהמאה ה17, הגיע מאנקונה שבאיטליה והוא מוזהב כולו. מעוצב בסגנון הברוק ומעליו מתנוססים לוחות הברית.

מולו ניצבת תיבת בית הכנסת של קהילת פיזארו שנהרס לרגל 'חידוש פני העיר' פיזארו. על חזית התיבה מצוייר מבנה יפה המסמל את בית המקדש. קרוב לודאי שלא כך נראה בית המקדש האמיתי, אך האומן שצייר אותו רצה לראות את בית המקדש בעיני רוחו כבנין היפה ביותר, ובניין זה שצייר מזכיר בניינים יפים שהיו נפוצים באיטליה בתקופתו של האומן. בכך ביטא האומן את הערכתו לבית המקדש. בצד הציור נבנו שני צמדי עמודים דמויי שיש שעל פי הכתוב מתחתם הם מסמלים את העמודים "יכין" ו"בועז" שעמדו בבית המקדש. כל הקישוטים האלו מזכירים לנו שבית כנסת הוא בעצם "מקדש מועט".

עם סיום סיור זה במקדשי המעט נייחל לבנין מקדש אמיתי, ושיבוא משיח בן דוד אז נמשח אותו בשמן, נתקע בשופר, שוב ישב אליהו הנביא על כסאו ושוב לא יבואו זרים אל קודשי ישראל ויחריבום. ובבנין ירושלים ננוחם.

 

 

הכותב הוא מדריך סיורים חוויתיים בירושלים לתאום והזמנות – חגי – 222336 – 0547