הרב רפי פויירשטיין מבכירי רבני הציונות הדתית, הוא רב קהילה בשכונת הר-נוף בירושלים,מראשי ומקימי ארגוןצהר,וסגן נשיא מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה

 

מהו בית הכנסת בשבילך

בית הכנסת הוא כמובן, ראשית כל, בית תפילה ובית לימוד תורה. אך  בחזוני בית הכנסת מוקף בשני מעגלים נוספים. הראשון, הוא המעגל הקהילתי: בית הכנסת הוא מרכזה של הקהילה. הקהילתיות בבית הכנסת קצת נעלמה, עם הקמתה של מדינת ישראל. הקהילות הלכו ונעלמו, ותחתם נפתחו בתי כנסת המשמשים יותר כ'בתי תפילה', אולי אפילו 'בתי תלמוד תורה', אך לא כבית תוסס לקהילה. התחושה הזו, לדעתי, פיעמה בשכבת הדור שלי שחשה צורך מחודש להגדיר את עצמה כקהילה. אני מדבר על יצירת  חברות  על בסיס רוחני, ערכי ולא רק במישור החברתי, גרידא. בארגון צוהר, שאני נמנה על מקימיו, חשנו, כרבני קהילות את  הצורך לחדש את מוסד 'הקהילה'. שכן הקהילה היא המרכיב החשוב ביותר בחייו של האדם אחרי המשפחה, זוהי קבוצת ההשתייכות שלו.וזה תפקידו של  בית הכנסת.

 

המעגל השני הינו, הקהילה כבית לכולם.  ידוע הרי, שמצווה רבה היא שיהיו בבית כנסת חלונות, באופן מטאפורי הייתי מבקש לקרוע חלונות בקירות בית הכנסת, על מנת שלא יהיה רק 'מועדון חברים', מרחב סגור. זו הקצנה לרעה של הקהילתיות עליה דיברתי קודם. בית הכנסת והקהילה צריכים להיות גם פתוחים למי שלא שייך אליהם באופן טבעי. ובמיוחד כלפי ליהודים שאינם שומרי מצוות.  היה לי פעם חלום לחלק לכל תושב חילוני 'כרטיס חבר' לבית הכנסת שבשכונתו ולומר לו: 'אתה שייך לבית הכנסת', יש לך 'מניית יסוד'. לאזרח החילוני יש את המתנ"ס, הבריכה  והספרייה, ורק בית הכנסת לא שייך לו. את זה צריך לתקן. אחד מהחלומות שלי שבית הכנסת יהיה בית חם לכל אחד ואחת. זה לא רק ענין של 'קירוב רחוקים' או 'החזרה בתשובה' אלא שייכות לזהות היהודית הבסיסית.

 

בית הכנסת של ילדותך

בית הכנסת של אבי בו התפללתי בילדותי נקרא 'בית כנסת מימון' והוא שוכן בשכונת קרית משה שבירושלים. בית כנסת זה מאכלס אנשי רוח רבים מכל הגוונים והסוגים. התפלל בו למשל הרב עוזי קלכהיים ז"ל, ולהבדיל הרב שפרן, והרב כרמל [ראש מוסדות ארץ חמדה] ועוד. לצידם ניתן היה לפגוש גם אנשי רוח כמו הפרופ' הלל בן ששון ואחיו ד"ר יונה בן-ששון ז"ל  פרופ' מנחם בן ששון שהוא היום נשיא האוניברסיטה העברית, המשפטן המוכר גבי שפט ז"ל , אברהם הופמן שעמד שנים רבות בראש הרשות לשיקום האסיר ועוד רבים וטובים .  אגב, גם נחמה ליבוביץ ז"ל פרשנית התורה הדגולה היתה מתפללת שם, ובמיוחד אני זוכר את בעל הקורא מילר ז"ל, שמאז שגדלתי על קריאת התורה שלו, לא שמעתי דומה לה.  ואני זוכר שבליל שבת היינו צועדים לביתם של שכניה – משפחת בן ששון, שם היתה גם היא, ומאחלים לה שבת שלום.

 

בית הכנסת שעשה עליך רושם מיוחד

אומר דבר שיישמע מעט משונה: אני חש שקירותיו של בית הכנסת, כל בית כנסת, מדברים. לא משנה באיזה בית הכנסת אני נמצא. כאשר אני מגיע לבית הכנסת אינני מביט בו בעיניים שיפוטיות. אנחנו, בני האדם, יצורים שיפוטיים, אנו נוטים לבקר כמעט כל דבר, אבל בית הכנסת מבחינתי יוצא דופן בהקשר זה. אני מביט בקירות ורואה כתלים שנתלו בהם כל כך הרבה תקוות, כל כך הרבה תפילות ודיבורים עם הקדוש ברוך הוא. לכל בית כנסת, לכל קיר של בית כנסת יש את הניגון שלו, ואני מנסה להקשיב לו בעדינות.

 

עם כל זה בתי הכנסת שמדברים אלי במיוחד הם בתי הכנסת העתיקים, למשל בית הכנסת העתיק בארבל, שאני מניח שניתאי הארבלי התפלל שם. אני עומד בתוך בית הכנסת ומדמיין את ניתאי הארבלי, התנא מתקופת המשנה, עומד שם ודורש, זה מפעים אותי. או למשל, בית הכנסת של  ה'אור זרוע', מבעלי התוספות בוינה, בית כנסת שנמצא כחמישה - עשרהמטר נמוך מהכביש מתחת כיכר שנקראת 'יודנפלאצ' [הכיכר היהודית], וגם שם אני נפעם כשאני נזכר שפה, ממש פה, התפלל ה'אור זרוע'. כך גם בבתי הכנסת בגמלא, בקיסרי, בפקיעין, המקומות האלו, בחורבנם דווקא, מרטיטים אותי בצורה שלא תתואר.  אזכיר גם את בית הכנסת שאימי המנוחה צמחה בו בלוצרן שבשוויץ. בית כנסת אותו בנה הסבא-רבא שלה אברהם ארלנגר זצ"ל. הוא היה תלמידו של רש"ר הירש זצ"ל והוא בנה אותו באורך של בדיוק שליש מגודלו של בית הכנסת של רש"ר הירש. בית כנסת מלא הוד והדר, ואת כובד הראש שבתפילותיו אני נושא עימי עד היום.

 

אישיות או דמות ייחודית שהותירה בך רושם

בקרית משה יש בית כנסת בשם 'אהל יצחק' בו התפללתי פעמים רבות בילדותי . רבו של בית כנסת זה היה  הרב שילה רפאל זצ"ל. הוא היה דמות מיוחדת מאד. עם זאת אני חושב שמה שגם הותיר בי רושם הוא בית הכנסת של ילדותי עליו סיפרתי קודם לכן. בבית כנסת זה הייתה רמה גבוהה במיוחד של אינטלקטואליות משולבת ברוחניות. כבר בעודי ילד, הייתי נשאר – לא כמנהגם של ילדים – על מושבי בשעת הדרשות, לא היה דבר כזה אצל אבי לצאת ולהשתובב בשעת דברי התורה. האנשים שאכלסו את בית הכנסת היו אנשים בעלי שיעור קומה גבוה, דעתנים עם אמירה מאד מנומקת, ואני סבור שזה בנה אצלי קומה של רצינות כילד שליוותה אותי גם בבגרותי. אגב, בבית כנסת זה לא היה רב, ולא במקרה.

יחד עם זאת בבית הכנסת היו גם דברים שחסרו לי. דברים שחסרו באותה תקופה.  ייתכן מאד שההליכה שלי לעולם הישיבות –  למדתי בישיבת 'מרכז הרב' שנים רבות – הייתה משום שחיפשתי עומק  תורני שלא היה כל כך בנמצא אז.  ואכן, ההליכה שלי לישיבה הייתה מעשה חתרני, לא מעט אנשים מקרב הקהילה לא קיבלו את זה בעין יפה. אני זוכר שבאחד הימים פגשה אותי נחמה ליבוביץ' ז"ל  על אי תנועה, מול התחנה המרכזית בירושלים.  בדרכה למסירת שיעור לחיילי צה"ל ברפידים, היא הורידה את המזוודה ונזפה בי ארוכות על כך שאינני הולך לצבא רגיל. היו עוד דמויות מתוך הקהילה שלא אהבו את הצעד הזה, זה נגד את  הנורמה המצויה. אינני מטיל חלילה אבן בבור ששתיתי ממנו לא מעט, אבל חשתי צורך לפנות לעולם התורה עמוק ומחייב יותר.  חשתי צימאון לדבר נוסף. המהלך שלי אז היה חלק ממהלך רחב אותו הובלנו אני וחברי בני דורי, להקפדה הלכתית גדולה יותר בבני עקיבא למשל וכן הלאה.

 

ניגון או זמירה מיוחדת בבית הכנסת

יש ניגון שמרטיט אותי מאד – 'נתנה תוקף' של בית השיטה. קיבוץ בית השיטה איבד הרבה בנים במלחמת יום הכיפורים, ויאיר רוזנבלום הלחין עבורם את התפילה והם שרו את זה. האנשים שם התחברו לפתע למילים של רבי אמנון ממגנצא, ואני חושב שהמלים האלו, ביחד עם הלחן המופלא ביטאו איזה שהוא געגוע ליהדות, איזה שהוא חיבור בין יהודיות לישראליות. היה זה מהלך שביטא שינוי מהמקובל בשנותיה הראשונות של המדינה שביקשה כל כך לשלול את הגלות, את היהודי הגלות, והנה הם לא שרו את 'שיר הרעות' הפלמ"חניקי אלא חזרו אל מחזור התפילות המצהיב. זה ביטוי עמוק לשאיפתי שההוויה הזו המכונה 'מדינת ישראל' תהיה כלי קיבול, לאורות הנצחיים והעמוקים של התורה והיהדות. שהאורות ייכנסו אל הכלים החדשים. המנגינה הזו למילים העתיקות, פרצה בצורה ספונטנית, מתוך המצוקה, מתוך מצוקה יהודית.

לפני כחמש עשרה שנה  שימשתי כרב בקיבוץ עין צורים. בקיבוצים שסבבו אותו – קיבוצים של השומר הצעיר: נגבה ורבדים ובמושבים הוותיקים: ניר בנים ובאר טוביה – חשתי בחיפוש ובגעגוע האמיתי ליהדות. הגעגועים האלו הם בעיני אחד מהמוטיבים הכי חשובים בחיי – היכולת הזו למצוא את היהודיות מתוך הישראליות ואת הישראליות מתוך היהדות. זה משהו חדש, לא במבון של שינוי ההלכה חלילה אלא בצד הרוחני.

 

מה היית רוצה לראות בבית הכנסת שעדיין לא קיים?

קשה להכליל כמובן. אך בראיית על הייתי רוצה לראות יותר אהבה, הייתי רוצה לראות שיהודי הנכנס לבית הכנסת ייגשו אליו מיד ויושיבו אותו, יבררו אתו האם יש לו היכן לאכול בליל שבת. האם הכל בסדר אתו. התפקיד של כל קהילה הוא לייצר תחושה של קהילה, אהבה, לתת לכל יהודי שנמצא בבית הכנסת או בטווח של בית הכנסת. לא אשכח, שניגש אלי פעם בחור, באחד מבתי הכנסת בו שהיתי, אחרי שנות ניתוק ארוכות שנכרו עליו, והוא אומר: 'אני לא רוצה להגיע לפה יותר'. לשאלתי הוא השיב כי הוא הרגיש שכולם הסתכלו עליו. אני חולם על בית כנסת בו כולם מתקבלים ללא שיפוטיות וביקורתיות. אני עצמי הייתי בלא מעט בתי כנסת בעולם, ופעמים רבות אף אחד  לא ניגש אלי אחרי התפילה להזמין אותי לסעודת ליל שבת.

 

לפני שנים רבות התפללתי עם אבי. היה זה בליל הסדר. בספסל האחורי של בית הכנסת ישב בחור, מעט משונה, שניכר היה עליו שיש לו בעיה. עם תום התפילה ביקשו הגבאים לסגור את דלתות בית הכנסת והאיצו במתפללים להתפנות. כולם עזבו מלבד הבחור שהמשיך לשבת במקומו מבלי לנוע. הגבאים ביקשו ממנו בשנית אך הוא לא הגיב. אז ניגש אליו אבי, ושאלו האם יש לו היכן לשהות בליל הסדר?  הבחור השיב בשלילה, ואבי מורי הזמין אותו אלינו בחום ואהבה. היה זה ליל סדר מעט משונה. ליל הסדר כידוע הוא ערב משפחתי, כולם ישובים סביב השולחן והאווירה הביתית שורה על פני כולם. בליל הסדר הזה ישב אתנו בחור מעט משונה, שלא ממש השתלב בשיח. אך התקבל  כבן משפחה. סיפור זה עיצב את השקפתי והוא  מלווה אותי עד היום. החלום שלי הוא שבית הכנסת יהיה פתוח לכולם, לדתיים ולאלו שעם קוקו ועגיל. אצלינו בבית הכנסת בהר-נוף חקוק על ארון הקודש הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', ועל כך מפרש רש"י 'רעך זה הקב"ה', כלומר אם תאהב את רעך שבתוכו נמצא הקב"ה.

 

מה דעתך הרב, על נכים ופגועי נפש בהקשר של בתי כנסת.

זו החובה היסודית ביותר של בתי הכנסת. בית כנסת אגואיסטי, יש לו בעיני פגם באמונה. התורה מלמדת אותנו 'ודאגת לגר ליתום ולאלמנה'. לעיתים יש אנשים פגועי נפש ואנשים שאינם תלמידי חכמים מובהקים פוסקים בעניינים לגבי צירופם למניין מבלי שהם יודעים כלל את ההלכה. הם אינם יודעים כמה צריך להתאמץ כדי להיות פטורים מן המצוות. לא כל מי שהוא פגוע נפש או סובל מבעיה כל שהיא כבר 'פטור מכל המצוות'.

אצלנו, בבית הכנסת בו אני משמש כרב, קהילת הדתי לאומי בהר-נוף, אנו מנסים לאמץ הוסטל למתמודדי נפש. היה לנו נער עם צרכים מיוחדים, שאינו שייך {רשמית} לקהילה שלנו, ועשינו לו חגיגת בר מצווה. אם הזכרתי את החלונות שצריך לקרוע בבית הכנסת, הרי שגם לכך הדברים מכוונים. הרוחניות שלנו לא נמדדת בזה שאנחנו נחמדים לחברים שלנו, אלא גם אל אלה שאינם קרובים אלו. גם אותם מחפש ריבונו של עולם ואין זה משנה מה מצבו. לבושתנו הרבה, מי שפועלים בעניין הזה הם התנועה הקונסרבטיבית, לא החרדית, ולא הציונית דתית. אני מתבייש בזה שבתי הכנסת שלנו, האורתודוקסים, לא מאמצים את הנערים הפגועים הללו.

 

אספר לך מעשה שהתרחש בקהילה הנפלאה שאני זוכה להיות הרב שלב קהילת ה'דתי לאומי' בהר-נוף שבירושלים. מתפלל אצלנו יהודי מדהים ויקר בעל צרכים מיוחדים, איש מבוגר.  הוא ביקש לתקוע בשופר בנעילה. בעדינות אומר שהוא אינו מבעלי התוקע המשובחים ביותר ששמעתי. ניגש אלי אחיו וביקש: כבוד הרב, אני מבקש ממך לאפשר לאחי  לתקוע את התקיעות שבסוף תפילת נעילה. התקיעות הללו, כידוע חביבות מאד על תוקען, זה הוא סוף היום הקדוש, השערים ננעלים, ובעל התוקע עומד כמלאך ובשופרו נותן את חותם היום. תפקיד זה שמור באופן מסורתי לבעל התוקע הקבוע התוקע בראש השנה. ניגשתי לר' שמעון בעל התוקע הוותיק שלנו, ושאלתי אותו האם יאות לוותר על התפקיד. האיש הסכים מיד ובחפץ לב אמיתי והעניק את התקיעות ליהודי שכה חפץ בהם. באותה שנה, התקיעות היו מרוסקות, שבורות וחורקות, ועם זאת הרגשתי באותה עת השראת שכינה שכמוה לא הרגשתי מימי. חשתי שריבונו של עולם אוסף את הוויתור של ר' שמעון ואת הקולות השבורים של התוקע ברחמים גדולים.

 

שאלון קצר

ליד מי היית רוצה לשבת בבית הכנסת?

אני מתרגש לשבת ליד ילדי ובני משפחתי, אבל ארצה לשבת ליד כל אדם. בית הכנסת הוא כמו יום כיפור 'מקום שאין בו קנאה ותחרות'.

 

ארק או הערינג? מלפפון בחומץ או במלח?

אני מעדיף לא לאכול כלל בקידוש. אצלנו יש קידושיעור בכל שבת, ההרינג והקוגל שלי זה השיעור אותו אני מעביר בזמן הקידוש.

 

איזה עלון לא תפספס?

אני מפספס את כולם, מבחירה. לא נוגע בהם. אני אמנם כותב בהם, אבל לא צורך אותם. אם יש לי זמן אני פותח גמרא.

 

מי הוא הגבאי האולטימטיבי בעיניך?

אדם שהלב שלו, גדול מיכולת הארגון שלו.

 

ניגון ספרדי או אשכנזי

זה לא ענין של אשכנזי או ספרדי, אלא הניגונים שעליהם ם גדלתי בבית אבא. שהיה מקפיד להתפלל כמעט כל שבת גם בבית כנסת של עדות המזרח.  גירסת הינקות שלי,  הם בדרך כל ניגונים מבית רוז'ין וויז'ניץ.