הוא נחשב לאחד מאמני הזכוכית המובילים בעולם, יצירותיו המוכרות מוצבות בתערוכות ובמוזיאונים ברחבי העולם, עבודותיו זכו כמעט בכל פרס אפשרי, והוא זה שיצר את היצירה המונומנטלית 'שרשרת הדורות' המוצגת במנהרות הכותל. זהו ג'רמי לנגפורד, יהודי שומר מצווות 'קלה כבחמורה' כהגדרתו, ומפסל ויוצר בזכוכית למעלה מ- 30 שנים.

 

איך הגעת לעבודות הזכוכית?

קיימת בתוכי משיכה לזכוכית. כנראה מלמעלה. אין לי כל הסבר אחר לכך. כבר מנעורי נמשכתי לזה ואחרי תקופה בה עבדתי לבד, פגשתי באנגליה אמן מאד מיוחד אצלו עבדתי כשוליה במשך כשנה וחצי. כבר בתחילה העבודה הוא התבונן ביצירותי ואמר: אם את זה אתה עושה לבד ללא הדרכה, אני אשמח אם תעבוד אתי. למרות שאת יסודות הטכניקה בעבודת הזכוכית קיבלתי ממנו, גיליתי מהר מאד כי בעבודת הזכוכית הקלאסית קיימות מגבלות רבות וניסיתי לפתח שיטות וטכניקות ייחודיות שלא היו מקובלות אז. לאחר זמן לא רב הצלחתי לפתח את הגישה הייחודית שלי. חלקים ממנה משמשים מודל לחיקוי ברחבי העולם, וחלקים אחרים – למרות נסיונות של אמנים שונים – עדיין נחשבים לסודות מקצוע שלא נחשפו.

 

למה דווקא זכוכית?

אני מאד אוהב את החומר הזה. יש בזה ייחוד ונופך רוחני יהודי בעיני. זכוכית מתחילה כידוע כחול - אולי חומר הגלם חסר החיות ביותר שיש. אין בו חיים, תנועה, ואי אפשר לגדל בו מאום. אולם כשהוא עובר תהליך של חום ולחץ, הוא הופך להיות חומר בעל תכונות ייחודיות. מתברר לפתע שהוא חומר אלסטי גמיש מחד אך גם נוקשה מאידך. יש לו יכולת להעביר אור והוא בעל שקיפות. שלל הסגולות המפעימות הללו הגיעו  בסופו של דבר מ- גרגרי חול.

 

אם אנחנו מתבוננים בטקסט של ההגדה של פסח אנו מוצאים את התיאור הבא: 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'. חז"ל מסבירים כי בעל ההגדה ביקש ל'התחיל בגנות ולסיים בשבח'. ההתחלה הקשה וההמשך המוצלח יותר הוא בעצם המסע של כל בן אנוש בכלל ושל העם היהודי בפרט. האדם מתפתח מחומר גלם, מתא שמשכפל את עצמו כשהוא שרוי בתוך האנוכיות של עצמו, טבוע באגוצנטריות של אישיותו, ובדרך של התפתחות אישית באמצעות התורה והמצוות הוא מזכך את עצמו. גם העם היהודי התחיל כעובדי עבודה זרה, שקועים בחומר ובגשם, ולאט לאט עם יציאתם הם החלו במסע שהוביל אותם עד לקבלת התורה ולנחלת ארץ ישראל. זהו סיפורו של כל אורגניזם וזהו הנרטיב של העם היהודי. העבודה על הזכוכית היא בעיני הסימבול המובהק ביותר לרעיון הזה.

 

לפני כ- 15 שנים הגיעה ללנגפורד הצעה מפתיעה מלא פחות מ.. שליט קניה. הלה ביקש מהאמן הבינלאומי לתכנן את קישוט הכנסיה הפרטית שלו. סכום הכסף שהוצע היה עצום ולנגפורד פנה לרב מוכר שיפסוק האם מותר לו לקבל את העבודה. הרב פסק כי אם הוא אינו מצוי בבעיות פרנסה קשות מוטב שלא ישתתף בתכנון כנסייה נוצרית.. לנגפורד דחה את ההצעה. זמן קצר לאחר מכן קיבל ג'רמי את ההצעה המשמעותית ביותר בקריירה שלו - תכנון פרוייקט 'שרשרת הדורות' שבכותל המערבי.

 

שרשרת הדורות היתה מקום אידאלי מבחינתי אומר לנגפורד. מאחר שיכולתי להביע שם את הכיוון והאינטרפרטציה האישית שלי באמנות מופשטת אך גם בד בבד להיות יותר מחובר לחיבור הרוחני והאלוקי שבי.

 

שרשרת הדורות הינו פרוייקט הבנוי באתר ארכאולוגי מתחת לפני הקרקע - מקום שנחשף לצד הכותל המערבי. המיצג בנוי משני פרקים המעוצבים כיצירה ייחודית שלובה של פיסול בקרני אור, עשן וזכוכית, והמבטאים את ההיסטוריה של עם ישראל מראשית האומה ועד לתקומת העם בארצו. לאורך המיזם מוצגים שמונה יצירות זכוכית שמשקלם הכולל מגיעה ל- 150 טון. ג'רמי מספר כי הרעיון אותו הציג סביב עיסוקו בזכוכית הוא גם הרציונל שהנחה אותו בעבודתו על 'שרשרת הדורות'. מיצגי הזכוכית מבטאים לדבריו את ראשית התהוותו של העם, הצלחותיו, משבריו, אסונותיו, ועד לתקומה שעוד לא הושלמה כאן בארץ ישראל.

 

אנו עומדים בימי בין המצרים, ימים של חשבון נפש, האם אתה רואה קשר בין הדברים?

בוודאי. בין המצרים אינו רק חורבן היסטורי, מדיני, או לאומי של העם היהודי. יש כאן גם ביטוי להרס החלקים של הפנימיות בנפש האדם. 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' המקדש הפנימי המצוי בנפשו של כל יהודי נחרב. בימים אלו, אם היינו כנים עם עצמנו היינו מבינים כי יש בתוכינו לא מעט דברים הטעונים תיקון. הדינמיות הזו של חורבן, תקומה, תיקון, שבר ושוב תיקון מוצאת יפה את ביטויה ב'שרשרת הדורות'. המיזם בנוי משורת עמודים בויריאציות שונות. חלקם נישאים לגובה עצום, חלקם סדוקים, שבורים, חצויים, מתעקלים. עמודי הזכוכית הם הסימבול של העם היהודי. בדיוק כמו ביצירה גם העם היהודי לדורותיו הוא סדרה של עמודים קמים, נופלים, מתנפצים, וצומחים מחדש. העם היהודי הוא דבר אקטיבי פעיל, זו הסיבה של'עמוד' קוראים בשמו שכן 'עמוד' הוא מלשון 'עמידה', קימה והמשכיות. נקודה נוספת: כל עמוד כולל בתוכו מאות שכבות של זכוכית. מלבד האלמנט האמנותי קיים כאן גם רעיון עמוק. רובד יחיד של זכוכית אינו יכול להתקיים. כל תנועה או תזוזה לא זהירה עלולה לשבור אותו. כל יהודי הוא שכבה בפסיפס הענקי הזה שקרוי 'עם ישראל'. כאשר כל השכבות מצויות יחד, האחת על גבי השניה, אין כמעט כח בעולם העשוי לנתץ אותו.

 

  

                                                                 

 

צילום ארון הקודש בישיבת אש התורה: יונתן רשליין, 

 

היצירה האחרונה במיצג המכונה 'תקומה' לא נשלמה. לנגפורד אומר כי הדבר נעשה במתכוון. הבנייה האקטיבית של העם בארצו עדיין לא נשלמה והיא מחכה ליום הגאולה.

 

האם ניתן, באמצעות האמנות, לחבר אנשים רחוקים להיסטוריה היהודית העשירה?

אמנות היא תקשורת. היא שפה. בדיוק כמו אנגלית עברית וצרפתית. רק שהיא שפה לא מילולית. לעתים קל יותר להעביר מסר דרך יצירה ללא מלים מהרצאה מלומדת ועשירה. החסידים אומרים שניגון ללא מילים עשוי לנגוע באדם אף יותר מניגון עם מילים. אני מאד מאמין ביכולת הקיימת באדם מעבר לרציו ולשכל, שלעתים מייצרים מנגנונים מגבילים הנובעים מתרבות, סביבה ורעשים חיצוניים. אמנות חייבת להיות סובייקטיבית לגמרי. פעם, כשהוזמנתי למוסד דתי כלשהוא ביקש ממני מזמין העבודה כי אייצר מונומנט הנצחה מסויים. לאחר שהאיש סיים לפרט לי את דרישותיו לפרטי פרטים הודעתי לו כי אני מסרב לקבל את ההזמנה שכן לאור דרישותיו היא לא תשאיר מקום לפרשנויות וכל קסמה יפוג.

 

האם אתה מודע לעובדה ש'האמנות' מזוהה כיום בעיקר עם הציבור החילוני, וכמעט לא עם הדתי – חרדי?

אני לא מבין למה. אם נלך אחורה לבית המקדש, למשכן, האמנות היתה חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש. אנו קוראים בתורה על בצלאל, על אהליאב וכל מי שעבד אתו. זהו חלק אינטגרלי מהיהדות. עברנו גלות ארוכה וקשה, במהלכה נעקרו ממנו חלקים נכבדים ממהותינו היהודית. אחת מהם היא האמנות. כעת הגיע הזמן 'להחזיר עטרה ליושנה' ולחבר בין ה'אמנות' ל'אמנת' כלומר בין האמנות הפיסית לאמנת המופשטת בין המלאכה הגשמית היומיומית לעבודת ה' הקיימת בכל אחד מאתנו המוצאת את ביטויה גם באמנות. ואגב, אם שאלת על ימי בין המצרים, אין דבר נכון מזה לימים אלו.

 

מלבד עיסוקו האמנותי, פועל לנגפורד גם במישור אחר לגמרי. תורת הקבלה. הוא רואה את עצמו כתלמיד מובהק לרבי ברוך שלום אשלג, בנו בכורו של רבי יהודה אשלג, בעל פירוש הסולם לזוהר, ואחד מגדולי הקבלה של המאה  הקודמת. בימים אלו הוא מסיים מיזם אינטרנטי אדיר מימדים שכלל עשרות עובדים ואלפי שעות עבודה, ובסיומו יעלה לאוויר אתר שמרכז את כל תורתו של 'בעל הסולם'. אלפי הגדרות ופירושים המלוקטים מכל כתביו של בעל הסולם.

 

האם אתה רואה קשר בין עולם הקבלה לעולם האמנות

כן אך זה כיוון שאני מעדיף לא להיכנס אליו. רבי יהודה אשלג, בעל הסולם, דיבר בזה ויש כאן חיבור או אינטגרציה בין החלק הנפשי לבין האלוקות. זה חיבור של הבעש"ט והאר"י הקדוש. יש מה להרחיב אך אין כאן המקום.

 

לנגפורד עיצב אין ספור יצירות ויטראז' וזכוכית לבתי כנסת בארץ ובעולם. אלא שלדבריו [ואולי זו אג'נדה השייכת לכל אמן] לא מעט פעמים מזמיני היצירות 'מגבילים' את היצירה וסוגרים את מרחביה.

 

בית הכנסת צריך להיות מקום המביע את הרוחניות שבין האדם לאלוקיו. היצירה עשויה להיות יפה מאד, ובכלל בית הכנסת מפואר והדור אך יהיה חסר בו משהו. תיעדר ממנו ה'רוח' על אף ההשקעה הכללית במבנה ובקישוטים.

 

עיצבת אין ספור פסלים. בתקשורת דווח על פסל ייחודי אותו יצרת לכבוד השחקן ארנולד שוורצנגר. מה מייחד עבודה על בתי הכנסת?

לכל אמן יש את הביטוי האישי שלו. או במילים אחרות: אני זה אני וזה לא ישתנה. ועם זאת הביטוי יהיה שונה לחלוטין. בבית כנסת יהיה דגש יותר על הביטוי הפנימי שבתוכי, אל מה שקורה בתוך תוכי. גם ביצירה כללית אני שומר על האינטגריטי שלי אבל שם הדגש יהיה מעט יותר חיצוני. כעת אני מתחיל לעבוד על מערך ויטראזים עצום לקבל רחל במסגרת המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים. בעיני זו עבודה מופלאה שכן בדיוק כמו בעבודה על 'שרשרת הדורות' אני מרגיש שאני יכול לתת ביטוי לחלקים העמוקים ביותר שבי.

 

האם גבאי של בית כנסת קטן יכול לפנטז על הזמנת יצירת אמנות שלך?

אני עושה לא רק עבודות יוקרתיות 'מאד'. במהלך השנים עשיתי אין ספור הזמנות גם לבתי כנסת קטנים. המחיר אצלי אינו דיכוטומי. אם אני מרגיש שיש לי חיבור פנימי למקום, גם המחיר משתנה... נקודה נוספת. כדאי לדעת שלעתים תכשיט או יצירה יפה אחת במקום הנכון ובקונטקסט הנכון עשויה להפוך בית כנסת ליפהפה הרבה מעבר ליצירה גרנדיוזית שעשויה בחוסר טוב טעם ובבינוניות.

 

לסיום, מהו בית הכנסת 'שלך' בהקשר ליצירותיך במשך השנים.