ראיון החודש: אהוד בנאי

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: ראיונות

פורסם בשני, 27 פברואר 2012 02:09

נכתב על ידי אליעזר היון

 עד לפני כמה חודשים הוא היה סגן גבאי, בבית הכנסת הקטן שברמת גן סמוך למקום מגוריו. כעת עם יציאתו לגימלאות של הגבאי המבוגר ר' אברהם, הפך הוא לגבאי ראשי, אם כי לא רשמי. האמת היא שאהוד בנאי, הזמר והיוצר המפורסם, כלל לא ביקש להיות גבאי. הוא בסף הכל חיפש לעצמו בית כנסת באזור מגוריו. "האמת היא שמצאתי בית כנסת אחד או שניים, אבל לא הרגשתי נוח: החזן מסלסל מדי, הגבאי עצבני מדי, הציבור צועק "אמן" חזק מדי, ואני הרי לא חיפשתי פולקלור או ניגונים מבית סבא, אלא פינה שקטה שארגיש בה נוח לעשות את עבודתי". 

בנאי לא מצא בית כנסת ספרדי והוא פנה לבית הכנסת התימני היחידי באזור. בית כנסת זה שוכן ליד בית כנסת אשכנזי של קבוצת אנשים מבוגרים, יוצאי שואה שביקשו ממנו להשלים להם מנין. מאותו רגע שאהוד נכנס לבית הכנסת הקטן של קבוצת הישישים, הוא לא עזב אותו, עד שכעבור חדשים מספר פנה אליו ר' אברהם הגבאי המיתולוגי, ושאל אותו אם יאות לשמש בתפקיד 'סגן הגבאי'. מאז הכל היסטוריה. 

מה מצאת בבית הכנסת האשכנזי ברמת גן שלא היה במקומות תפילה אחרים? 

"קשה לתאר את זה אבל הרגשתי שפתאם הגעתי הביתה. בית הכנסת קטן, השלווה והאווירה קסומים, והתחושה היא כאילו הגעת לבית כנסת של הבעש"ט. אתה נכנס לאיזשהו מימד אחר, זמן אחר, ל'שטיטל' של העיירה במזרח אירופה. אולי התחושות החזקות נובעות מאיזשהו גלגול אחר למרות המוצא הפרסי שלי...".

מהו בית הכנסת עבורך, מלבד מקום של תפילה?

בית כנסת כמובן זה מקום תפילה בראש ובראשונה. בהמשך, אם זה כבר נהפך למקום של קבע, הוא הופך למקום שהוא סוג של מפגש, של קהילה דרך בית הכנסת. אני משווה את זה למילואים. כשאתה יוצא למילואים אתה פוגש אנשים שלא היית פוגש במעגל החיים שלך אנשים שבאים ממקצועות שונים, מדפוסי חשיבה שונה ופתאם כולם נפגשים שבת אחרי שבת באותו בית כנסת. אתה נעשה שותף לשמחות שלהם, לאבל שלהם, ופתאם יש לי את החברה מהמילואים ויש גם את 'החברה מבית הכנסת'.

כסגן גבאי רשמי, וכגבאי ראשי לא רשמי, מה דעתך על שינוי פניו של בית הכנסת ופתיחת שעריו לציבור הרחב, ולצורך הענין בבית הכנסת בנצרת עילית החליט הגבאי הצעיר להפוך את בית הכנסת לעכשווי, הוא פתח דף בפיסבוק וציוות לחנים של זמרים כמו נעמי שמר וליאונרד כהן למזמורים ['הללויה' ל'לך דודי' וכו']?

זו שאלה שיש להתחבט בה. בבית הכנסת שלנו למשל, בו אני משמש כגבאי, אני מאד מתלבט בשאלה זו. בית הכנסת מאד ישן שהוקם ל ידי ניצולי שואה, שהלכו ועזבו אותנו לאט לאט, הגיע למצב של על סף חידלון וגסיסה מוחלטת. ופתאם מצאתי את עצמי, מחזיק את המפתחות של בית הכנסת ומשקיע בזה הרבה זמן. אני מוכרח לציין שאני מאד נהנה מזה ורואה בזה שליחות. אני עושה קניות לסעודה שלישית למשל, ומרגיש שלקנות את הקרקרים ואת הטונה זו עבודת ה' בשבילי, שלי. מאידך אני מאד מתלבט אם לעשות שם חידושים. מצד אחד החידושים יגרמו לצעירים להגיע, מצד שני יש בי את הרצון לשמור על המסורת שקיימת במקום מזה עשרות שנים. צריך לעשות כל דבר בעדינות. למשל הבאתי מיחם לעשות קפה, גם זה היה מהפכני, אבל אני משתדל שיהיה נעים. מצד שני, אשה אחת ניסתה ליזום שיעור קבלה במקום. אמרתי לה זה רחוק מאתנו כרגע. 

נקודה נוספת שאני מקפיד עליה זו הכנסת אורחים. כשאני הייתי אורח בלא מעט בתי כנסת, היו פעמים רבות מושיבים אותי במקום פלוני, ואחרי זה מקימים. אצלנו לא מקימים. גם אם המקום הוא קבוע של מי מהמתפללים הוא יוותר על מקומו באותה תפילה. אם אני מרגיש שהאורח לא מכיר או מזהה את נוסח התפילה - מביאים לו סידור ועוזרים לו. בנוסף אנחנו עושים קידוש כל שבת שניה וסעודה שלישית.

מה אופיים של המתפללים בבית הכנסת שלכם?

כעת יש לנו 15 מתפללים מעדות שונות ומשונות, בוכרים מרוקאים, תימנים, פרסים וכמובן אשכנזים. בית הכנסת יישאר אשכנזי, אבל מי שמזדמן אלינו לתפילה עולה להיות חזן בסגנון שהוא מכיר. אני למשל, עושה את זה בסגנון של סבא שלי [פרסי א.ה]. קריאת התורה נעשית בכמה סגנונות. אין לנו קורא מקצועי. העולה הראשון תימני לצורך הענין, קורא 'תימני'. לאחר מכן אני עולה וקורא 'ספרדי', וכל השאר 'אשכנזי'. גם ההפטרה משתנה בהתאם למי שזוכה בקריאתה.

הזרימה של בנאי אל עבר המקורות ומוזיקה המשלבת בתוכה רוח יהודית, לא התחילה בשנה האחרונה, עת הטרנד 'היהודי' הפך ללהיט אצל זמרים ואנשי תרבות שונים. שכן את 'עיר מקלט', 'עגל הזהב', 'יידישע ראסטמן', ו'אל תפחד' הוא כתב אי שם בשנות השמונים, רק שהחזרה בתשובה השקטה שלו, לא לוותה מעולם, ברעש תקשורתי או בניסיון להטיף ולשכנע, ומכאן המשפט הנוגע ללב כי הוא לא מחפש בית כנסת טעון בפולקלור או בניגונים מיוחדים, "אלא פינה שקטה שארגיש בה נוח לעשות את עבודתי".

ככה אתה רואה את התפילה 'עבודתי'?

כן. רק שזו עבודה שלא נגמרת. התפילה קשורה למימד הזמן והמקום, והיא נישאת מעבר להם. מי שאחראים לכך הם חז"ל. כשבית המקדש נחרב, התחושה היתה שהכל התפרק ביחד אתו. אבל חז"ל במהלך גאוני לקחו את כל עבודת בית המקדש לתוך תרמיל יהודי קולקטיבי, וכל אחד יכול להיות כהן, לוי, או ישראל, לקחת את הבשר של הקרבנות ולהפוך את זה למשהו שברוח. התפילה היא כמו ראי הניצב מול המצב הנפשי שלך באותו רגע. אם אתה מפוזר אתה מרגיש את זה בתפילה, אם אתה מרוכז זה מקבל את הביטוי שלו גם כן בתפילה. 

לפעמים, תוך כדי תפילה, אני מרגיש שאת אותם מלים, שאני אומר כעת, בבית הכנסת הקטן שלי ברמת גן, אמר גם סבא של סבא שלי, ורבי נחמן מברסלב, והבעש"ט, והרמב"ן, והיהודי מטבריה במאה השלישית לספירה. ההרגשות האלו הם כנפיים שלוקחות אותך מעל המקום והזמן שאתה נמצא בו ומחבר אותך לכנסת ישראל. אלו רגעים של חסד. 

בליל שבת אחד, מספר בנאי ב'דף הלבן' באתר הרשמי שלו, הוזמנתי לעלות לדוכן ולהיות שליח ציבור. אמרתי שאני יכול לעשות את זה בנוסח ספרדי. "תעשה את זה באיזה נוסח שתרצה", אברם אמר, ”העיקר שיהיה חפיף, כמו בירושלים, אתה יודע". שרתי את ניגוני קבלת שבת כמו אשכנזי למופת, ואפילו הכנסתי מנגינה של קרליבך, אבל כשהגעתי לתפילת ערבית עברתי לסגנון הפרסי-ספרדי, של בית הכנסת של סבא שלי. ציפיתי לקריאות מחאה אבל היה שקט מוחלט.

אחרי התפילה, כץ, זקן המתפללים אמר לי: ”יישר כויח צוציק, התפללת ממש יפה".

אתה מספר לא פעם על הכינוי 'צוציק' שדבק בך בבית הכנסת. האם אתה גם מרגיש שבית הכנסת זה אחד המקומות האחרונים שלזקנים יש בו את הכבוד, את הערכה, את החום העתיק משהו, שהוא חלק אורגני מזהותו של בית הכנסת?

החברה של ימינו מאד מאדירה את הצעיר. הם הרי נותנים את הטון. ביהדות הסיפור כמובן לא כזה. ככל שהשנים חולפות, הזקנה והחכמה מתפשטת. נוצרת ראייה רחבה של הזמן. בבית הכנסת התימני השכן שלנו למשל, יש אדם מאד זקן שכולם קוראים לו מורי. היהודי בן קרוב ל 90 ובבית כנסת הזה יש שם מנין רק בשבת. היחידי שמגיע לשם גם בימות החול - זה הזקן הזה שמתפלל ביחידות. אני יודע מראש שלא יהיה לו מנין ואני הולך להתפלל אתו כמעט כל יום. אנחנו שלשה אנשים מתפללים ביחידות אבל ביחד. אני מרגיש שהאדם הזה שווה שלשה מנינים - ההדרת הפנים שלו החכמה שלו. זו זכות להיות במחיצתו ולהתפלל אתו, למרות שאם אני דווקא רוצה אוכל למצא מנין לא רחוק.

רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות,

הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות,

אבל ספוגים הם זיכרונות של חג,

ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין.

מה זכור לך מבית הכנסת המפורסם של אבא וסבא בשוק מחנה יהודה?

פעם שהיתי בניו יורק ונכנסתי לבית כנסת השייך למה שנקרא 'מודרן – אורטודקס', שזה מזכיר מעט את סגנון הכיפות סרוגות שלנו. עזרת הנשים שם היא חלק מבית הכנסת. היא לא נמצאת מאחורי וילון או בקומה העליונה. בית הכנסת איננו מעורב, שכן זה בית כנסת אוקטודוקסי ולא רפורמי אבל חלק הנשים נמצא באותו מפלס של מרחב הגברים, עם פתח פתוח לגמרי, וזה בדיוק בית הכנסת של סבא וסבתא שלי בסימטת שילה בירושלים.

כשפרעה רוצה ומסכים שרק הגברים יצאו, ומשה מתעקש שגם הבנים והבנות יצאו כי 'חג ה' לנו', אתה למד שבשבת וחג כולם צריכים להיות ביחד, גברים נשים וילדים. בבית הכנסת שלנו בירושלים גם סבתא שלי היתה מגיעה באורח קבע. כשהרב היה דורש הוא היה מפנה את מבטו גם לשם, ונשים היו בפירוש מעירות את הערותיהם. אנחנו הילדים היינו באים עם אמא שלי, אחיות, דודות, וכן הלאה. היום זה הפך למועדון לגברים בלבד. זה משהו שאני זוכר היטב מבית הכנסת המסורתי שלנו שאגב, עדיין קיים, אך פתוח רק בשבת ובקושי יש בו מנין. 

כמי שהמונח 'מסע' הפך לחלק בלתי נפרד ממנו, מה ההתרשמות שלך בהבדלים בין בתי הכנסת בארץ לחו"ל?

בחו"ל בית הכנסת, זה המקום שבו הקהילה מתכנסת בשבת. אנשים שלא נמצאים דווקא בחברת יהודים מקפידים להופיע בבית הכנסת ואתה חש את החום של 'להיות ביחד'. מבלים שעות ארוכות בשבת, לא ממהרים לבא הביתה, כשמגיעים כבר הביתה חוזרים לסעודה שלישית. כולם מרגישים שהשבת טובה להם. זה דבר שמאד בולט בחו"ל. 

זכרון מבית כנסת אחד בחו"ל

באופן אישי אני לא נמשך לפאר וההדר שבבתי הכנסת המפוארים. זה מה שמשך אותי כל כך לבית הכנסת האשכנזי הקטן שלי. יש בית כנסת באמסטרדם המוחזק על ידי משפחת אהרונוסון. האבא בן 90 הבן בן 70. שני אנשים מאירי פנים באופן נוגע ללב. בכל שבת בבוקר הם הולכים שעה ברגל כדי לפתוח אותו. הוקסמתי מהמקום. ביקרתי שם שבת אחת לפני שש שנים, ולפני שנתיים הגעתי פעם שניה, ואז הם אמרו לי שאני אבא עוד פעם כדי שתהיה לי חזקה, ואני רוצה לעשות את זה רק בשביל זה. דבר נוסף שיש רק שם, באמסטרדם, הוא הארינג ההולנדי, רק בשבילו היה שווה לבא.