פרסום ראשון: מכתבו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל על שריפת בתי הכנסת בגוש קטיף

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: ראיונות

פורסם ברביעי, 19 אוגוסט 2015 18:54

נכתב על ידי אליעזר היון

עורך הדין גלעד קורדינאלי ליווה את חורבנם של בתי הכנסת בהליך ההתנתקות ב- 2005, מגולל ברשימה זו המתפרסמת לראשונה, את חליפת המכתבים המופלאה בין גדולי הרבנים, ואת מכתבו של הרב אהרן ליכטנשטיין שניתן לו ימים ספורים לפני הפינוי

במלאות עשור להחרבתם של בתי הכנסת  בגוש קטיף, מוקדשת רשימה זו  לכבודם ולזכרו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל. סיפור ומסמך חשוב, שטרם סופר.

בקיץ תשס"ה (2005) סערה ישראל בעקבות ההחלטה וההוצאה לפועל של "תוכנית ההתנתקות" מחבל עזה, שהיתה כרוכה בהרס יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ובפינוי אלפי מתיישבים מבתיהם. כאקורד סיום צורם לתוכנית קיבלה הממשלה החלטה חסרת תקדים להרוס גם את בתי הכנסת     – מרכזי הקהילות ונשמתן – ולהופכם לאבק באמצעות חיילי צה"ל ודחפוריו.

גורל בתי הכנסת, שהיו במשך עשרות שנים סמל חברתי, אנושי ודתי של מפעל החיים ביישובי הגוש, מיקד את תשומת הלב התקשורתית, הציבורית והפוליטית, בשעה שגורלם של היישובים עצמם נחרץ זה מכבר.

 זיכני "שר ההיסטוריה", באותם ימים, לשמש 'כסנגורם של בתי הכנסת' ולפעול בעזרת רבים וגדולים - הרבנים חנן פורת ז"ל, הרב פרומן ז"ל, הרב שמחה הכהן קוק, הרב שאר ישוב הכהן ואחרים - במניעת התקדים ההיסטורי בו יהודים, לראשונה בתולדות ישראל פוגעים במקדשי מעט במו ידיהם.

התכתבות בין גדולי הדור

דרמה משפטית - פוליטית זו הגיעה גם לפתחו של בית המשפט העליון, אשר הקדיש לנושא  התקדימי  – הריסת 'מקדשי מעט' ע"י יהודים -  מספר דיונים. את פסק הדין שהתיר את הריסת בתי הכנסת, פתח השופט אליקים רובינשטיין במשפטים דרמטיים: "בית משפט במדינה יהודית דמוקרטית  נדרש לעסוק בהריסת בתי כנסת בארץ, מה שהדעת  לא נותנת , כי לא היה בפניו מעולם ואפשר רק לייחל שלא יהיה עוד".

 בפסק הדין (בהרכב השופטים: ד.בייניש. א.לוי וא. רובנשטיין), הזכיר השופט רובינשטיין את שמו של הרב ליכטנשטיין ז"ל ואת התכתובת הפומבית הענפה שניהל עם הרב אברהם שפירא ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, באותם ימים. הרב שפירא פירסם ימים ספורים לפני הפינוי בפועל, בראשית חודש אב (אוגוסט 2005), פסק הלכה שקרא לסירוב פקודה, והתייחס גם לפגיעה והריסת בתי הכנסת.

בין השאר כתב הרב שפירא:

הנותץ דבר מבית הכנסת הריהו כנותץ אבן מן ההיכל... חל איסור מוחלט על כל חייל או שוטר להשתתף בהריסת בית הכנסת ובית המדרש, ובכלל זה השחתת כלי בית הכנסת שהם כבית הכנסת... אוי לו ואוי לנפשו של חייל או שוטר המשתתף בעוון זה.

בעקבות פסק זה שיגר הרב ליכטנשטיין לרב שפירא מכתב ארוך, בו ביקש הבהרות. השופט רובינשטיין, הפנה לשיח ההלכתי הפומבי שהתנהל בין שני 'גדולי עולם' אלו (באמצעות נכדו הרב סילבצקי), תוך שהוא מכנה אותו:

"מחלוקת הרבנים שפירא וליכנשטיין משקפת קשת דעות..."

הפניה לרב ליכטנשטיין

אני ראיתי בכך טעות: רצף ההתכתבויות בין הרבנים לא היתה פסיקה הלכתית אלטרנטיבית של הרב ליכטנשטיין וגם לא קבעה מסקנה הפוכה – המתירה,- חלילה - הרס בתי הכנסת.

בשל אופן הצגת הדברים ע"י השופט רובינשטיין כ'עמדת' הרב ליכטנשטיין, ראיתי צורך לפנות אליו ישירות לקבלת עמדתו המפורשת בנושא. בדעתי היה להגישה במסגרת "בקשה דחופה לקיום דיון נוסף" בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים, בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק. המטרה שסימנתי לעצמי היתה ברורה: קבלת 'פסק הלכה' - מעין ארטילריה הלכתית - מוסרית שבכוחה יהא 'להפוך' את פסק הדין של שלשת שופטי העליון. בהכירי את הנפשות הפועלות היושבים בדין, סברתי כי ל'פסק' של הרב ליכטנשטיין, דמות ה'מגדלור' בעלת שיעור הקומה,  עשויה לפעול את פעולתה  הסגולית על שופטי העליון.

ומעשה שהיה כך היה:

שעות ספורות, סמוך, לכניסת שבת, פרשת עקב – 26  אוגוסט 2005, הגענו ידידי הרב יגאל חבשוש ואנוכי לביתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, שהתגורר באותם ימים בשכונת קטמון בירושלים (ונהג להתפלל ב"שטיבלאך" המפורסם). את פנינו קידמה בחום הרבנית ד"ר טובה ליכטנשטיין,  ושיתפה אותנו בשמחה המשפחתית של אירוסי בן הזקונים שי נ"י.

הרב נכנס והובילנו לסלון הצנוע. סיפרתי לו אודות פסיקת  בית המשפט העליון ועמדת השופט רובנשטיין.  הבהרתי כי עמדתו ופסיקתו ההלכתית נחוצה בסד זמנים קצר , שכן  המתיישבים כבר פונו וסוגיית בתי הכנסת נותרה 'המסמר האחרון' בתוכנית העקירה. בדעתי היה להגישה כבר במוצאי שבת. הוספתי כי צירוף חוות דעתו ההלכתית המעודכנת בכתב ומשקלה, עשויים לסייע ולעורר את שופטי בית המשפט העליון להפוך את פסיקתם.

הרב ליכטנשטיין,  בענוונותו המופלגת ובפליאה רבה , לא הבין מדוע אנו פונים אליו ומי הוא בכלל שיעסוק ויכריע בענין כה כבד.  נאמן לשיטתו ה'בריסקאית' הקשה ושאל שאלות הבהרה רבות והעלה סברות לכאן ולכאן. תחילה, נמנע מלהכריע. ניכר היה על פניו כי ההכרעה קשה לו מאוד, ובפרט בסוגיית גורלם של בתי הכנסת - סוגיה סבוכה בעלת היבטים רבים: אנושיים, פוליטיים, הלכתיים ולאומיים.

בדילמה בין שתי האופציות העיקריות שעמדו בשעתו על הפרק – הריסתם של בתי הכנסת בחבל קטיף או מסירתם לפלסטינים – שתי האפשרויות היו קשות ובלתי מתקבלות בעיניו. במהלך השיחה שאל האם קיימת בפני הממשלה דרך אחרת. השבתי כי ישנן אמנות במשפט הבינלאומי, שעניינן הגנה על מקומות קדושים (religious sites), החלות על האזור המפונה. הוספתי כי מדינת ישראל אף יזמה באו"ם את חלקן וחתומה על כמה מהן. הרב, במבט מיוסר משהו, התלבט מאוד בינו לבין עצמו. בעיתוי זה חשנו היטב את הקושי והאחריות שניצבה לפתחו. הרב חבשוש ציין בפניו בעדינות רבה כי השעה דוחקת ושעון החול אוזל ופסיקתו נחוצה .

עזבנו את הסלון וצעדנו בעקבותיו לחדר העבודה. הרב ליכטנשטיין הוציא נייר מכתבים מהמגירה., דף לבן חלק שכותרתו נושאת את הכיתוב: 'אהרן ליכטנשטיין', בצירוף כתובת בלבד. לא 'הרב', לא 'ראש הישיבה' וגם לא 'דוקטור' (Dr.), תואר אותו קיבל מהמחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד. בחדר נשתררה דממה שנמשכה דקות ספורות. הרב החל בכתיבה רצופה ללא הפסקה. התבוננתי באיש. לרגע חשתי את עוצמתו של מי שאישיותו קפלה בתוכה ענווה אמיתית ושילוב יחודי של 'גאון במידות' לצד היותו 'גדול בתורה'. חשתי כי בדקות אלה עדים אנו  למשמעותה של אחריות ציבורית של שר וגדול בישראל, מגדולי עולם.

ב'חרדת קודש'

בתשובתו הקצרה, בבחינת 'מעט המכיל את המרובה', באו לידי ביטוי רוחב דעתו ועירנותו למורכבות ולמכלול ההיבטים השונים בסוגייה, ובצידם הכרעה קצרה למעשה, מלווה בנימוקים. וכך כתב הרב ליכטנשטיין,  מילה במילה:

בעקבות עקירת יישובי חבל עזה, עומדת לנגד עינינו שאלה קשה וסבוכה – הלכתית, רגשית ולאומית – לגבי כיצד לנהוג בבתי הכנסת שבהם. שתי האפשרויות המוזכרות – הריסתם, כדי שלא יתחללו על ידי זרים ואולי אף ייהפכו למסגדים מהם ייצאו דברי בלע ארסיים, או מסירתם לידי הפלשתינאים כחלק מהעברת האזור, כדי שלא להיכשל בעוון לא תעשון כן לה' אלוקיכם – קשות מנשוא.

אנו חייבים לעשות כל מאמץ כדי לחפש אופציה שלישית. רעיון מסירת בתי הכנסת לידיים ניטרליות בין לאומיות שתקבלנה אותן לשימור ואחזקה נראה כדרך הטובה ביותר, ויש לשאוף להמחישו, גם אם זה יגרום עיכוב מה בהשלמת העברת השטח. הדבר מתחייב בין מפאת שמירה על קדושת בתי הכנסת והימנעות מאיסור נתיצתם והן בגין שיקולים של חילול שם שמים ויצירת תקדים להריסת בתי כנסת שייתלו בו גורמים בכל קצווי תבל השואפים לכך. באם יתברר שפשוט אין אפשרות להגשים אופציה זאת, יהיה צורך לשמוע הכרעת גדולי תורה ופסיקה בנדון.

בברכת התורה והמצוה,

ובחרדת קודש,

אהרן ליכטנשטיין

את הפסק הכתוב בכתב ידו, נקי מכל תיקון או פגם, חתם הרב ליכטנשטיין במילים 'בברכת התורה והמצוה'. התבוננתי בהתרגשות בידו הכותבת והבחנתי כי זו רועדת קלות. הוא ניסה להוסיף בשורה נפרדת את צמד המילים החותמות את הפסק 'ובחרדת קודש', אולם, נוכח ההתרגשות שאחזה בו ידו  רעדה והתיבה 'חרדת' נכתבה פעמיים בשגיאת כתיב, עליהן מתח קו אמצעי דק. הוא אחז בעט וכתבה בשלישית, הפעם - כתיקונה . הרב מסר בידי את המסמך, הודינו לו מאוד  ויצאנו לדרכינו.

במהלך אותה שבת , הבנתי כי אני מחזיק מסמך ייחודי ובלתי שגרתי. לא זו בלבד שהרב ליכטנשטיין, ראש ישיבה ולמדן מובהק אינו נוטה כלל ועיקר לתת פסקי הלכה, אלא זכיתי לקבל פסק הלכה מעשי - בכתב ידו - מסמך שייתכן ובכוחו יהיה לסמן כיוון ודרך פעולה לממשלה בעניין ההגנה על מקדשי המעט.

הממשלה חזרה בתשובה

במוצאי שבת בחצות הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון בצירוף 'פסק' הרב ליכטנשטיין. למחרת, השופטת התורנית איילה פרוקצ'ה הוציאה – כנגד כל הסיכויים -  במעמד צד אחד צו מניעה 'המעכב הריסת בתי כנסת', צו ש'תקע' את דהרת  סיום העקירה. כעבור ימים ספורים נתקיים דיון בהרכב 7 שופטים. אלו  הורו בפה  אחד!!!  לראש הממשלה שרון לבחון – על בסיס העמדות הלכתיות שהצגנו -  האם אכן יש דרך לשמור על המבנים הקדושים מבלי להורסם ע"י יהודים.

בחלוף שבוע נפלה הכרעת בית המשפט על חודו של קול. ארבעה נגד שלושה (השופט רובינשטיין חזר בו מעמדתו המקורית, שאפשרה את ההריסה). בית המשפט החליט שלא להתערב בהחלטת הממשלה. בחלוף מספר ימים החליטה הממשלה ל'חזור בתשובה'  - כפשוטו, מהריסה יזומה של בתי הכנסת  ומיצירת תקדים הסטורי נוראי לפיו מקדשי מעט יהרסו בידי יהודים. ותוך שהיא שמה ללעג את שבעת שופטי בג"ץ שדנו בכובד ראש בסוגייה, וקיבלו את עמדת הממשלה... ולמעשה נתנו לה מטריה משפטית.

בחלוף עשור, גוש קטיף הפיזי אמנם חרב אך חקוק הוא בלב רבים. שיעור קומתו ודמותו של הרב ליכטנשטיין במפגש ייחודי זה, במסגרת המרוץ להצלת בתי הכנסת של גוש קטיף, הותירו בי רושם עמוק בל יימחה של דוגמא ומופת של גדול בישראל שהפך לאגדה בחייו: באנושיותו, למדנותו, ובנקיות חסרת כל  'נגיעה' במערכת שיקוליו.

*עו"ד גלעד קורינאלדי, הוא מחבר הספר 'משפט נעילה' המרוץ להצלת בתי הכנסת של גוש קטיף הקיבוץ המאוחד, 2009. יו"ר חבר הנאמנים מוזיאון גוש קטיף, ירושלים.