גבאי: ככלל, תפקידו המסורתי של הגבאי, הוא להיות גובה כספים ומכאן שמו¹. תחילת השימוש בתואר גבאי היה כבר בימי בית שני, בעיקר בתקופת השלטון היווני. הגבאי היה על פי רוב יהודי 'מתיוון' שהיה גובה את המיסים של המלכות מן האזרחים². מאחר שתפקיד זה היה נטילת רכוש היהודים למען השלטון הזר, היה נחשב תואר ה'גבאי' כתואר בזוי, והחכמים התייחסו אליו בהתאם. אלא שבמשך הזמן קיבל התפקיד משמעות נוספת והוצמד לאישים שהיו עוסקים בצדקה ובאיסוף כספים למען עניי העם. הם כונו מעתה 'גבאי צדקה'³. חכמי ישראל עוד מתקופה קדומה כונו גבאי צדקה. בין גבאי הצדקה המפורסמים מתקופת התנאים [סוף תקופת בית שני] אפשר להזכיר את רבי חנינא בן תרדיון, בנימין הצדיק, רבי עקיבא, רב יוסף, רבי אמי, רב פפא, ורבינא⁴.

 

מאחר וגבאי הצדקה היו דמויות שעסקו בצרכי ציבור, קיבל התואר 'גבאי' גם את הפונקציה של מנהלי ובעלי האחריות על בתי הכנסת שהפכו למוסד החברתי המרכזי של העם לאחר חורבן בית שני [ראה פרק 1]. הגבאי אחראי על ניהולו השוטף של בית הכנסת כמו גביית המסים מחברי הקהלה, על הכיבודים השונים כמו עלייה לתורה, חזנות, תקיעה בשופר, קריאה בתורה וכן הלאה.

 

בקהלות רבות מחולק תפקיד הגבאי לכמה משרות. יש גבאי האחראי על סידור המקומות בבית הכנסת, שני שאחראי על העליות לתורה, ושלישי שאחראי על גיוס הכספים. יש קהלות בהם הגבאי כפוף לוועדה המורכבת ממספר חברים המכונים 'ועד בית הכנסת' [ראה בהמשך] והוא אך מוציא לפועל את החלטותיהם.

 

במידה רבה איפא מזכיר ה'גבאי' את תפקידו של 'ראש הכנסת' שתואר לעיל - וזו הסיבה שתואר 'ראש הכנסת' נעלם כפי הנראה - אלא שדרגתו פחותה ממנו. הוא אחראי רק על הניהול האדמיניסטרטיבי של בית הכנסת, ועל פי רוב תפקידו הוא חלקי והוא כפוף לסמכות עליונה יותר.

 

בקהלות קדומות היה תקפיד הרב והגבאי מאוחד, אם כי לרוב התקיימה 'הפרדת רשויות' בין שני המשרות. שני המצבים עלולים לייצר כשלים. כאשר הרב הוא גם הגבאי, הוא עסוק רובו ככולו בעניני כספים ואדמיניסטרציה ואין עיתותיו פנויות ללימוד התורה ולחיזוקה הרחוני של הקהלה, מאידך כאשר הגבאי או הפרנס הם אנשים פשוטים עמי ארצות עלולות לנבוע מכך תקלות רוחניות חמורות או בלשון חכמים תופעה שלילית של העמדת 'פרנס בור (המשתרר) על הציבור'.⁵

 

שאלת מעמדו המשפטי של גבאי בית הכנסת נידונה רבות בספרות הפוסקים המאוחרת: מה תוקפו של ההסכם שנערך בינו לבין חברי הקהלה, מה הם זכויותיו, מה הדין אם בטעות הזיק את ממון בית הכנסת, מהי מידת אחריותו לנזק שארע לאחד ממבקרי בית הכנסת⁶.

 

חזן: האיש שיורד לפני התיבה, ומוציא את הרבים ידי חובת התפילה⁷. נקרא גם שליח ציבור. ההבדל בין שני התארים הוא שחזן מבטא על פי רוב משרה קבועה, ושליח ציבור עשוי להיות דמות מקרית שירדה לפני העמוד. חשוב לציין כי בימי קדם היה לתפקיד ה'חזן' משמעות רחבה יותר: הוא היה אחראי על צרכי בית הכנסת [ולכן נקרא גם 'חזן הכנסת'], ממלא תפקידים דתיים ציבוריים, או שהיה מלמד תינוקות⁸. תפקיד החזן נחשב היה למשרה חשובה⁹. בין שאר התפקידים היה החזן גם משמש כ'שליח ציבור' היורד לפני התיבה¹⁰. יש שציינו מספר טעמים לסיבה שהחזן נקרא בשמו: א. חזן מלשון חזון, נבואה, והנבואה יורדת על ידי נגינה כמו שנאמר "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'".  ב. חזן הוא מלשון ראיה [חזה], כך החזן נדרש כל העת להתכתב עם הציבור ולהתבונן ולהבחין כיצד הוא קורא ומקריא את פסוקי התפילה¹¹.

 

תפקידו של החזן כיום משתנה מאד לפי בית הכנסת בו הוא מתפלל. ברוב בתי הכנסת שבארץ ישראל, תפקידו של החזן ממוצה ביכולת שלו למלא את דרישות ההלכה, כלומר היותו מעל גיל 13 שנים, ומסוגלותו לקרא את פסוקי התפילה כתקנם. בחו"ל וכן בכמה קהלות עשירות בארץ, החזן הינו גם פונקציה תרבותית. הוא אדם בעל יכולת קולית מיוחדת, והוא מנעים לציבור את תפילתם בקולו הערב. לעתים הוא מומחה ובקי במנגינות ובנוסח המיוחד של אותה קהילה. נוהל זה קיים הן אצל עדות המזרח, והן אצל בני אשכנז. בקהלות אלו קיים על פי רוב, תקן קבוע ל'חזן' והוא מקבל משכורת קבועה מקופת הקהילה, ובחו"ל [צרפת למשל] הוא אף נחשב לעובד מדינה. כדי להוסיף, שבקהילות עשירות יוצאי עדות אשכנז מקבל החזן לרשותו גם מקהלת גברים אתם הוא עובד בצוותא לאורך ימות השבוע כך שבשבת מתקבלת התפילה מרהיבה והרמונית¹². על פי רוב ה'חזן' הקבוע משמש כחזן בלבד, כלומר כשליח ציבור היורד לפני התיבה, עם זאת בקהלות קטנות ועניות יותר, ממלא החזן גם את תפקיד 'בעל הקורא' בתורה, ראה על כך בהמשך בקטגוריית 'בעל קורא'. במאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה 20, אנו יודעים על קהילות רבות, בעיקר קטנות ועניות, שהחזן שלהם היה גם שו"ב, כלומר שוחט ובודק את העופות ואת הבשר. מאחר שקהילות  אלו לא היו משופעים בממון, החזיקו אדם שמילא מספר תפקידים דתיים בו זמנית¹³.

 

למרות שההלכה כאמור לא דורשת מן החזן מיומנויות מיוחדות, בימים נוראים [ראש השנה, יום כיפור] מכל מקום, מוזכרים כמה קריטריונים בסיסיים אותם כדאי [לא חובה] לדרוש מן החזן: שיהיה קולו ערב ותפילתו סדורה, שיהא מקובל על הקהל, שגילו לא יפחות מ- 30 שנים, שיהיה עני, נשוי, ואב לילדים, שיהיה בעל חתימת זקן, שיחשב לעניו ולבעל מעשים טובים, ועדיף שיהיה 'תלמיד חכם'.  מילוי קריטריונים אלו יבטיח תפילה זכה שתגיע מעמקי ליבו של החזן ותסחוף אחריה את הציבור כולו¹⁴. ברוב ככל בתי הכנסת מקפידים על קריטריונים אלו, או על חלקם לפחות, בימי חגים אלו המכונים ה'ימים הנוראים'. בספרות ההלכה ישנה עוד התייחסות להלכות שונות השייכות לתפקיד כמו בגדיו של החזן, איכונו באולם בית הכנסת, מצב בריאותו וכושרו לשמש כחזן, שכרו ביום חול ובשבת, חוזהו מן הפן המשפטי, הנחלת התפקיד בירושה לצאצאיו, שימוש במנגינות נכריות, חזרה כפולה על מלים כחלק מן היצירה המוזיקלית, ועוד¹⁵.

 

בקהלות ספרדיות בתקופת הרנסאנס מצוי היה, שהיו מעמידים חזן מיוחד לנשים שאינן יודעות להתפלל ולא היו מבינות את לשון הקודש, והיה מתפלל לפניהם בלשון לע"ז. ¹⁶

 

תפקיד נוסף הנספח לחזן מצוי אצל עדות הספרדים בתפילות הימים הנוראים והוא נכונה 'סומך'. תפקידו של הסומך הוא לסייע לחזן בתפילות הארוכות ובפיוטים הרבים וליטול על עצמו חלק מהן, ובמלים אחרות לסייע לחזן או 'לסמוך' בעדו ומכאן השם 'סומך'.

 

 

---