בפרק 3 צויינו אביזרים שונים המהווים חלק אורגני מכל בית כנסת שבעולם. הוזכרו, ארון הקודש, בימה, דוכן, ספרי תורה, ועוד. אביזרים אלו הם חלק אינטגרלי במבנה בית הכנסת ובלעדיו בית הכנסת לא יכול לתפקד.

 

מלבד אביזרים אלו קיימים עוד אביזרים שונים, הקיימים בבתי כנסת רבים, או אפילו ברוב ככל בתי הכנסת, המשמשים את המתפללים בארועים שונים.

 

טלית לשליח ציבור: ברוב בתי הכנסת נהוג כי הניגש לעמוד כשליח ציבור נדרש להתעטף בטלית לכבוד הציבור ולכבוד התפילה, גם בתפילה שהציבור עצמו לא מתעטף בה בטלית כמו מנחה או ערבית^[1]. כיוון שכך נהגו להניח במקום קבוע טלית המיוחדת לשליח הציבור^[2].

 

טלית למתפללים אורחים: בבתי כנסת רבים מעמידים לרשות הציבור מספר טליתות להשאלה, כדי שמתפללים אורחים, או גם כאלו קבועים, שהופיעו ללא טלית אישית, יוכלו להיעזר בטליתות בית הכנסת^[3].

 

תפילין: מאותה סיבה המצויינת בסעיף הקודם, קיימים בתי כנסת המעמידים לרווחת המתפללים זוגות תפילין [אם כי במידה פחותה יותר] לטובת אלו שאין להם, או ששכחו להביא מהבית.

 

שופר: תקיעת שופר היא מלאכת אומנות. לא כל אדם יודע לתקוע בשופר, ומקובל כי לכל בעל תוקע יש 'שופר משלו', אליו הוא רגיל ואתו הוא רגיל לעבוד. ומכל מקום, כמעט בכל בית כנסת יש שופר השייך לקהלה. מלבד הטעם הפרקטי הפשוט שלא לכל בעלי התוקעים יש שופר משלהם, יש לכך סיבה נוספת. ראש השנה אינו הזמן היחיד בו תוקעים בשופר. גם בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות נוהגים כי בכל יום לאחר תפילת שחרית תוקעים בשופר כדי לעורר את העם לתשובה. כדי שלא יאלצו בכל פעם לחפש אחר שופר, ובפרט בתי כנסת בהם מתקיימים כמה מנינים עוקבים, מחזיקים רוב בתי הכנסת שופר משלהם.

 

כוס לקידוש ולהבדלה: בימים קדומים נוהגים היו לקדש בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית של שבת. למנהג זה יש בסיס הלכתי מובהק^[4]. בעקבות מנהג זה קיים היה בבית הכנסת כוס מיוחד לקידוש ליל שבת. כיום מנהג זה פחות מצוי, אם כי יש עדיין מקומות שנוהגים אותו. מנהג שכיח יותר הוא הבדלה בבית הכנסת. בבתי כנסת רבים נוהגים גם היום לערוך הבדלה במוצאי שבת. בספרות ההלכה מובא שכך ראוי לנהוג כדי להוציא ידי חובה את אותם אלו שלא מבדילים בביתם^[5]. לצורך ההבדלה קימת כמובן כוס מיוחדת.

 

חנוכיה: נהגו להדליק את נרות החנוכה בבית הכנסת בין תפילת מנחה לערבית^[6]. בעקבות מנהג זה רוכש, או מקבל בתרומה, כל בית  כנסת חנוכיה נאה אותה מניחים או תולים במקום מוגבה ומכובד^[7].

 

רעשן: ישנם בתי כנסת המחזיקים רעשן גדול כסמל לרעשנים אתם מרעישים הילדים בקריאת המגילה^[8].

 

חופה: מאחר ובתי כנסת רבים נוהגים לערוך חופות [כפי שתואר בפרק 1 וראה עוד להלן פרק], מצויים בבתי כנסת רבים חופות עם כל הציוד הנלווה [חופת הקטיפה, והעמודים המחזיקים אותה]^[9].

 

כסא של אליהו: נוהגים להציב כיסא מיוחד לאליהו הנביא עליו יושב הסנדק^[10]. בדרך כלל מדובר בכיסא מפואר וגבוה. מאחר שבריתות רבות נערכות בבתי כנסת, קיימים 'כיסאות של אליהו' בבתי כנסת רבים. אגב, בבית הכנסת לעדת הקווקזים, קיים כיסא נוסף, קטן יותר, המיועד דווקא לבנות המגיעות לגיל מצוות [12]. הבנות יושבות אחר כבוד על הכיסא, ונערכת להם חגיגה מיוחדת בחברת בני הקהילה.  

 

ספרי הפטרות: לאחר קריאת התורה בשבת באחת מפרשיות התורה, נהוג לקרא קטע הלקוח מהנ"ך, כלומר מספרי הנביאים והכתובים^[11].  להבדיל מקריאת הפרשה אין חובה לקרא את ההפטרה מתוך מגילת קלף הכתובה בכתב יד וניתן לקרותה גם מתוך חומש או ספר מודפס, ומכל מקום המהדרין מקפידים לקרא גם את ההפטרה מתוך קלף הנראה כספר תורה קטן^[12]. ראוי לציון כי בבתי הכסת הספרדים מנהג זה מקובל מאד, אך גם בבתי כנסת אשכנזים רבים קיימים ספרי הפטרות עשויים מקלף וכתובים בכתב יד.

 

מגילת אסתר ומגילות נוספות: בפורים נוהגים כידוע לקרא את מגילת אסתר בבית הכנסת. בחג השבועות את מגילת רות. בסוכות קוראים את מגילת קהלת.  בפסח את מגילת שיר השירים. ובתשעה באב את מגילת איכה. בחלק מבתי הכנסת מצויים מגילות אלו על קלף, בפרט מגילת אסתר אותה יש חובה לקרא דווקא מתוך מגילת קלף.

 

סידורים וחומשים: בכל בית כנסת קיים מלאי של סידורים וחומשים לשימוש המתפללים. יש אנשים המביאים אתם את סידורים מן הבית, אולם רוב המתפללים [מלבד במחזורים המיועדים לימים הנוראים] עושים שימוש בסידורי וחומשי בית הכנסת^[13]. בבתי כנסת אשכנזים מצויים מלבד הסידורים בנוס אשכנז גם סידורים מעטים בנוסח עדות המזרח לטובתם של אורחים מבני העדה המתארחים בבית הכנסת. תופעה הפכוה קיימת בבתי כנסת ספרדים.

 

ספרי עיון והגות: בפרק הדן בבתי כנסת ובתי מדרש וההבדלים ביניהם צויין כי בית כנסת נועד בעיקרו לתפילה ובית מדרש ללימוד. מטבע הדברים, קיימים איפא בבתי מדרש המיועדים בעיקרם ללימוד, ספרי עיון רבים. ועם זאת ברוב או בכל בתי הכנסת ניצבים ארונות ספרים ובהם ספרות עיונית ענפה. ספרי יסוד כמו תנ"ך, תלמוד בבלי, משניות, יד החזקה להרמב"ם, טור, שולחן ערוך ועוד רבים מצויים בכל בית כנסת^[14]. ישנם בתי כנסת רבים 'המתהדרים' בספרייה תורנית עשירה, ויש שאף הקימו בצמוד למבנה בית הכנסת חדר המכונה 'אוצר הספרים' המהווה בעצם ספרייה ציבורית לכל דבר. 

 

לוחות תפילה: על קירותיהם של בתי כנסת רבים ניתן למצא לוחות מהודרים העשויים מחומרים שונים ובהם מודפסים או חקוקים תפילות הנאמרות על ידי הציבור כמו 'מודים דרבנן', 'בריך שמיה', 'קדיש' ועוד^[15]. הלוחות הללו נתרמים על פי רוב על ידי פרטים מן המתפללים החוקקים את שמות יקיריהם על הלוחות, ומבקשים בזכות המצווה לעשות בכך זכר לנשמות יקיריהם שהלכו לעולמם^[16].

 

 

---