שיחות בית כנסת עם ד"ר ראובן גפני: 'החורבה' חלק שני

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בית הכנסת - מדור עיוני

פורסם בשלישי, 12 אפריל 2016 00:06

נכתב על ידי אליעזר היון

ד"ר ראובן גפני [41] הוא חוקר הקהילה היהודית בירושלים ובתי הכנסת שבה. סגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה במוסד יד יצחק בן צבי לחקר תולדות ארץ ישראל, ומרצה במכללה האקדמית כנרת.

כתבה שמינית בסדרת השיחות עם ד"ר גפני על בתי הכנסת.

'החורבה' - חלק שני

בשיחה הקודמת עם ד"ר גפני התוודענו לסיפורו של בית הכנסת החורבה שהוקם למעשה כבר במאה ה-15. עם זאת בית הכנסת הפך ל'חורבה' המוכרת לנו במאה ה-19 כאשר תלמידי הגר"א הגיעו לארץ וביקשו להקים את בית הכנסת מחדש כסמל לחזרתם לעיר ירושלים.

לאחר מאמץ כלל עולמי - יהודים מכל רחבי העולם, אשכנזים, ספרדים, שליטים זרים, קונסוליות ושגרירים במחצית הראשונה של המאה ה-19, הוקם בית הכנסת, עם כיפה גדולה, דומה מאד לבית הכנסת הנוכחי אם כי לא לגמרי זהה. מתכנן בית הכנסת היה אסאד אפנדי אדריכל עותומני טורקי שהיה בארץ, והצורה שלו הפכה לאחד הסמלים היהודים המוכרים ביותר.

התמונה של בית הכנסת היה מוכרת לכל יהודי בעולם, לא ברמה של הכותל, אבל כמעט קבר רחל וקבר רבי מאיר בעל הנס.

מה הסיבה?

החורבה מסמלת את הסאגה הארוכה של יהודים שחוזרים לארץ, נדחים, וחוזרים ונדחים. חורבנות והקמות. יש מי שרצה לקשר את זה למדרש - אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו ... ואמר לי: "בני, מפני מה נכנסת לחורבה זווכו'.

משעה שהוקם 'החורבה' מחדש, הפך למרכז של היישוב האשכנזי בירושלים, לסמל אדריכלי בולט, ולמקום שהרבה אירועים מתרחשים בו. מה שמעניין זה קורות החורבה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנים אלו – שנות ה-20 של המאה האחרונה – נותרו ברובע היהודי רק האנשים העניים והאומללים, אלו שלא רצו או לא יכלו לנטוש, והחורבה הפך לפתע לבית כנסת ריק, כזה שבקושי ניתן לקיים בו מניין.

הגבאים היו צריכים  לקושש מתפללים מרחביה וכדומה. יש לנו את הפשקווילים – המנשרים בהם מתבקשים יהודים לבא ולהשלים מניין.

מדוע הרובע התרוקן?

כולם עברו לשכונות חדשות. מי שנותר בשנות ה- 40 במקום היו אלו הקשישים העניים והחולים. היה קשה לגור שם. גם מבחינה בטחונית – התנגשויות עם הערבים בשנים אלו, וגם מבחינה פיסית היה המקום מרוחק מהמרכז. לא היתה סיבה להישאר שם אלא אם כן אתה אידאליסט כמו הרב  צביקה ספרן שנותר שם עשרות שנים, עד שגם הוא עזב את הרובע לשכונת אחווה.

במקביל להתרוקנות שלו קרה לבית הכנסת דבר מעניין - הוא הפך לסמל לאומי. אירועים של קרן קיימת, וקרן היסוד, והפקדת דגל הגדודים העבריים שהתקיים בו, ותפילה לכבוד הרברט סמואל. בית הכנסת הפך ממקום של תפילה למקום של תרבות ואפילו למקום כמעט פוליטי, לצד היותו בית תפילה.

העובדה שבית הכנסת היה כל כך סמלי, גרם לירדנים לנסות ולהרוס אותו במלחמת העצמאות, הם פוצצו את הכיפה. בהמשך הם הסבירו כי חשבו שבמקום פעלה עמדה יהודית, אולם הגורם האמיתי היה כאמור הרצון לפגוע בסמל היהודי.

במשך 19 שנים החורבה נותרה מקום לגעגוע, עד מלחמת ששת הימים. אז לאחר כיבוש העיר העתיקה, התפתח וויכוח ציבורי מרתק: מה עושים עם הסמל הגדול הזה: האם להקים אותו מחדש, ואם כן, האם בצורתו המקורית, ואולי יש להותיר אותו חרב כדי לזכור את החורבן? ושמא נתעלם מקיומו שהרי אין צורך בעוד בית כנסת ברובע לצד בתי הכנסת הרבים? לבסוף נפלה ההחלטה להקים קשת שהיתה בתווך החורבה. ואכן עד לסוף המאה ה-20 היה המקום חרב עם קשת אחת כדי להזכיר את גדלו וחשיבותו של בית הכנסת.

בסוף המאה הקודמת כאמור החליטה הממשלה להקים את בית הכנסת מחדש בצורתו המקורית. במהלך הבנייה ולמעשה עוד קודם לכן החל מאבק מי ישלוט בו.

זה מאבק פנים אורטודוקסי, חרדים מול דת"ל?

אתה מעלה היבט אחד. זווית נוספת היא האם בית הכנסת יהיה ממשלתי או פרטי - קבוצתי. בבית הכנסת היום פועלת ישיבה חרדית. אני רואה בכך טעם לפגם. לא מפני שהם חרדים, אלא משום שהמדינה החליטה להקים את בית הכנסת ולתקצב את שיקום האתר בגלל חשיבותו הלאומית וההיסטורית, ומה שבפועל קורה הוא שלא ניתן להיכנס למקום שלא בשעת התפילה או במסגרת סיור מודרך. בית הכנסת אינו מקום פתוח כפי שהיה צריך להיות.

האם לדעתך היה צריך להקים את החורבה מחדש?

לא בטוח. לפעמים עדיף להשאיר אתר חרב. עם אתר כזה ניתן להזדהות וכל אחד יכול לזכור אותו כפי שהוא רוצה. כאשר מקימים משהו קונקרטי הוא הופך כלי למאבק מיותר. כך למשל, מי הוא הרב של החורבה, הרב נבנצל או הרב קוק מרחובות, אין לי משהו נגד מי מהרבנים, אך העובדה שהמקום הופך למזוהה עם קבוצה מסויימת אינו נכון לטעמי.

ד"ר ראובן גפני חיבר עם חוקרים נוספים ספר על החורבה, ואף פרסם מאמר מפורט אודות הקמת המקום מחדש בגליון 'שבת' של העיתון מקור ראשון.הנה ציטוט חלקי.

... לפני כחמש שנים פרסמתי מעל במה זו רשימת התנגדות נחרצת לבנייתו מחדש של בית הכנסת, שעליו טענתי כי "כוחו בחורבנו". העוצמה והסמליות האצורות בקשת הבודדה של בית הכנסת, שהתנשאה מעל בתי הרובע היהודי, הינן כה משמעותיות – כך טענתי אז – עד שאפילו הפוטנציאל הגלום בבית הכנסת שייבנה מחדש אינו בהכרח משתווה להן. יתר על כן; החששות בעניין האופן שבו יופעל בית הכנסת ויעוצב מבחינה ציבורית ותודעתית היו ברורים לכול כבר אז, והביאו אותי – לצד סיבות נוספות – להסתייג מן התוכנית לשחזורו של בית הכנסת ולבנייתו המחודשת.