סלבודקא - לא מה שחשבתם

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בית הכנסת - מדור עיוני

פורסם בשני, 14 מרס 2016 01:10

נכתב על ידי אליעזר היון

על כריכת הספר החדש של ד"ר שלמה טיקוצינסקי – העוסק בישיבת סלבודקא המיתולוגית, מופיעה תמונה של חמישה בחורים ישובים 'רגל על רגל', חבושים כובעים לבנים, ולבושים באופן מוקפד. הצעירים, מישירים מבט למצלמה, זחוחים, בטוחים בעצמם ומלאי סיפוק. "הגינונים האלו", אומר טיקוצינסקי, "הקרנת הדעתנות הנינוחה הזו, הם סיפורה של סלבודקא, זהו סיפורו של הספר שלי – 'למדנות מוסר ואליטיזם - ישיבת סלבודקא בארץ ישראל'".

האבחנה הקצרה הזו, מגלמת את מאות העמודים של הספר החדש, שסוקר את אפיה החינוכי של ישיבת סלבודקא בפעילותה בארץ ישראל בין השנים 1924-1948. טיקוצינסקי מגלה, בתום עבודת מחקר של שנים, שאופים של בחורי ישיבת סלבודקא בשנים אלו בארץ ישראל, היה כל כך חברתי, כך כך אינטגרטיבי עם מוסדות ואנשי היישוב הציוני בארץ ישראל.

שלמה טיקוצינסקי [49], הוא ד"ר להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, וחוקר תולדות החברה החרדית. אלא שלהבדיל מחוקרי החברה החרדית המוכרים, טיקוצינסקי הוא אחד התוצרים המובהקים שלה. הוא בילה את כל שנות נעוריו בישיבת פוניבז' היוקרתית, רכש שם של תלמיד חכם ואיש מוסר, זאת מלבד העובדה שהוא בנו של אחד מבכירי ראשי הישיבה הליטאיים המוכרים מן הדור הקודם – הרב רפאל טיקוצינסקי ז"ל.

"לאקדמיה יצאתי בכלל רק בגיל 32, למדתי היסטוריה ופילוסופיה וזיהיתי את שדה המחקר שלי – זה שכמעט לא נחקר, עולם התורה הליטאי וישיבות המוסר, למעשה הערש של החברה החרדית המוכרת לנו כיום", הוא מספר. בעידוד מוריו מן האוניברסיטה החל הצעיר להתחקות אחר שרשיהן של הישיבות הליטאיות והבין כי הוא מחזיק ביתרון עצום: ניתוח ומחקר עם כלים מתודיים אקדמיים כמו יכולת ריחוק, ביקורת, ופרספקטיבה, אך גם הכרה של המקורות מקרוב המלוות בארומה של מי שחי בתוככי החברה החרדית-ליטאית.

באוניברסיטה העברית פגש את פרופסור עמנואל אטקס, וזה הציע לצעיר החרדי המבריק לערוך ביחד ספר על זכרונותיהם של יוצאי 'אם הישיבות' – ישיבת וולוז'ין. השנים עקבו אחרי דמויות מפורסמות ולא שגרתיות כמו הרב מאיר בר אילן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, השופט משה זילברג ועוד, כשבמקביל עובד טיקוצינסקי על עבודת הדוקטורט שלו – ישיבת סלבודקא בארץ ישראל.

פגשו את החלוצות

את ישיבת סלבדוקא 'המוסרית' הקים בשלהי המאה ה-19 הרב נתן צבי פינקל - דמות מיתית בחברה החרדית המכונה בשם 'הסבא מסלבודקא' שהיה תלמידו הגדול של מחולל תנועת המוסר הרב ישראל סלנטר. לאחר שפעלה בליטא, עלתה הישיבה על ראשיה ותלמידיה בשנת 1924 לארץ ישראל.

מדוע בחרת דווקא בישיבת סלבודקא?

"ישיבת סלבודקא שנוסדה במאה ה-19 היתה אחת הישיבות הדומיננטיות במזרח אירופה, ה'סבא' ייסד ישיבות נוספות והיה מעורב בהקמת עשרות ישיבות ברחבי ליטא, אבל ההתמקדות שלי בישיבה הזו נובעת מהעובדה כי זו הישיבה היחידה ששמרה על מאפייני רצף בארץ ישראל. הישיבה עלתה כמות שהיא, על כרעיה וקרבה מליטא לארץ ישראל, ושמרה על מאפייניה החינוכיים גם במדינה שבדרך, בשנות העשרים השלושים והארבעים של המאה הקודמת".

טיקוצינסקי סרק מאות מסמכים, תכתובות, ויומנים של בני הישיבה והגיע למסקנה מפתיעה, שלא לומר מרעישה בטח מנקודת מבט חרדית עכשווית: בחורי ישיבת סלבודקא היו מעורים היטיב בחברה הלא חרדית של היישוב החדש: "הם הסתובבו ביישובים החדשים, סיירו לארץ לאורכה ולרוחבה, יצרו שיח עם החלוצים וגם עם החלוצות, והכל מתוך סקרנות גדולהסלבודקא, היתה חלק אינטגרלי מהיישוב החדש".  

לטענתו של החוקר, ההתנהגות האינטגרטיבית הזו היא תוצר של הסביבה החינוכית שיצר 'הסבא': אחריות, והכוונה לדעתנות ועצמאות מחשבתית. התלמידים הסלבודקאים התערו ביישוב, מסרו שיעורי תורה למעוניינים, וקיבלו כלים להתמודדות עם סביבה משתנה. לכן, כשעלתה האפשרות כי ישיבת סלבודקא תעלה לארץ, בשל התערבות השלטונות הליטאיים בתכני הלימוד בישיבה, נשלחו שני רבנים להכשיר את הקרקע, כאשר היעד המועדף עליהם הוא למרבה האירוניה תל-אביב או פתח תקווה. רק לא ירושלים. "רבני ירושלים אמרו להם: אל תגיעו לפה, אתם תסבלו מהקנאים, והם אכן סבלו", מצטט טיקוצינסקי. בני היישוב הישן התבוננו כמעט בתיעוב בבחורי הישיבות מגודלי הבלורית ומגולחי הזקן וסיננו: הלזה 'בן תורה' יקרא"? בסופו של יום מצאה הישיבה את מקומה בעיר חברון, ותלמידיה חיפשו להם נשים רק מבני היישוב החדש שהתגוררו בערים החדשות.

אולי קצת בהפרזה ניתן לומר כי תלמידי ישבת סלבודקא, היו 'פעילי הקירוב' הראשונים. הרבה לפני תנועות התשובה הגדולות כמו ערכים, אל המקורות, הידברות, ואיילת השחר [שלנו], סבבו תלמידי הישיבה בכל היישובים המתפתחים של היישוב החדש, וסייעו רוחנית לתושבים.

"הם מסרו שיעורים, לימדו את הילדים לבר מצווה, מילאו את התפקידים המסורתיים בחגי ישראל, ובכלל נתנו כתף לתושבים שביקשו להכיר ולקבל יהדות", מספר ההיסטוריון.

הכירו את הבחירים

אחת מהדמויות המרכזיות הנחקרות בספר היא דמותו של הסבא, הרב פינקל שהיה אביה של הישיבה לצד ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין. הסבא מסתבר, היה דמות חינוכית כמעט על אנושית. תלמידיו כיבדו אותו, אך לא נמנעו מלהתעמת אתו, אקט שהיה אהוב עליו מכל. הוא חיבב במיוחד את התלמידים מן הסוג הזה: "מי שניהל אתו קרבות מרים, היה האהוב עליו ביותר", אומר טיקוצינסקי בחיוך,''הוא היה מחנך מורכב לצרכים חינוכיים. הוא היה מעניק עצמאות מחשבתית, אך גם יודע לחדור לנפש של בן שיחו באופן כמעט מביך".  

הסבא שאף שבישיבתו יהיו תלמידים למדנים, מלבד עיסוקם במוסר, והוא הצליח בכך. סלבודקא הוציאה יותר מכל ישיבה אחרת את ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור של הרחוב החרדי במאה העשרים. בשיטותיו החינוכיות המעלות על נס את חשיבותו של האדם בעיני עצמו, מה שמכונה בעגה הסלבודקאית 'גדלות האדם', טיפח הסבא בחניכיו 'גאוות יחידה', שנותרה בהם גם שנים לאחר שנטשו את הישיבה: "גם אלו שעזבו את עולמה של תורה, ואפילו אלו שהיו לפעילים סוציאליסיטיים מספרים בגאווה עד יומם האחרון כי הם בוגרי סלבודקא", מדגיש טיקוצינסקי, "זו בדיוק היתה מהות החינוך של הסבא, כל אחד רשאי לקחת את מה ששמע מהסבא ולפתח אותו גם לכיוונים האישיים שלו".

סוג החינוך המיוחד של הסבא, יצר שיכבה אליטיסטית שאיפיינה את תלמידי ישיבת סלבודקא. אצל הסבא נוצרה למעשה הטרימינולוגיה הישיבתית של 'שאיפה לגדולות'. בסלבודקה, להבדיל מישיבות אחרות, קיים היה רובד של בחורים מבוגרים שכונו 'הבחירים', או במילים פשוטות יותר 'בחירי הישיבה'. הם היו יושבים בכותל המזרח, והסטטוס שלהם היה זהה כמעט לזה של הצוות: "הסבא היה מתייעץ אתם, והם ניהלו לו למעשה את הישיבה".

הישיבות היום בינוניות

התובנות הללו מובילות את טיקוצינסקי לאקסיומה, כי סלבודקא של אז היתה עדיפה פי כמה ברמתה על הישיבות של היום.

"צריך לזכור שההצטרפות לישיבות בליטא, היתה אז וולונטרית. התלמידים הגיעו לישיבות מתוך בחירה. היו אלו העילית שבנוער האורטודוקסי. היום נקודת הפתיחה שונה. הישיבות קולטות את כלל הבחורים, והם הפכו למוסדות אלמנטריים. קשה לשמר באופן מלאכותי את המאפיינים של יחידת עילית".

אז האם אין כל קשר בין 'סלבודקא' של אז לישיבות של ימינו? לא בהכרח. לדעתו של ההיסטוריון, אלמנטים מסויימים משיטתה של ישיבת סלבודקא נטמעו ושוקעו בישיבות של ימינו. פיתוח עקרונות המוסר, והיחס הכללי לעולם דרך התבוננות פרשנית במקורות הן כלים שפותחו בסלבודקא, והיו למתודה טבעית בעולם הישיבות החדש. גם ההכרה בערך העצמי של האדם, ופיתוח תודעה של עליונות רוחנית – אולי התפיסה הפילוסופית המרכזית של סלבודקא - הונחלה לבני הישיבות בעידן הנוכחי. מכאן שגם המימד הרטורי המפותח כל כך בעולם הישיבות, הינו ירושה של האלטיזם הסלבודקאי. "כל זה מהסבא, היתה לו רטוריקה חינוכית מיוחדת, הוא דיבר משפט ושתק שנים. נתן לתלמיד מקום להתבונן, ולפתח בדרכו את המשך הרעיון", אומר טיקוצינסקי.

ספר לא רק לחרדים

הספר, הנושא למעלה מ-400 עמודים, עשו לעניין ולרתק את כל מי שסלבודקא, על אישיה, קורותיה, ושיטת חינוכה מהווה חלק אינטגרלי מפס הקול ההיסטוריוגרפי שלו, אך טיקוצינסקי טוען שגם הישראלי החילוני עשוי לגלות בו עניין רב.

"ההבנה של סלבודקא לא רק מגלה את תולדותיה של החברה החרדית למעשה, אלא היא בו זמנית גם מציגה לה אלטרנטיבה". יש כאמור לא מעט דברים שחלחלו אל האתוס החרדי, אבל מבחינה חברתית ישנם שינויים כבירים. בחורי הישיבות של היום, גם של ישיבות סלבודקא וחברון בירושלים ובני ברק - ממשיכותיה לכאורה של סלבודקא האם - בפירוש אינם אלו שהרכיבו את סלבודקא של אז.

אבל כדאי לזכור שההיסטוריה של סלבודקא היא גם ההיסטוריה של היישוב: אין עוד מוסד יהודי-ציוני שעלה כמות שהוא לארץ בשנים שקודם קום המדינה, "אולי רק תיאטרון הבימה שעלה מרוסיה", מסביר טיקוצ'ינסקי, שמגלה שראש הישיבה לצד הסבא מסלבודקא – הרב משה מרדכי אפשטיין היה למעשה לגמרי ציוני. בצעירותו, עוד קודם ישייבת סלבודקא, שימש כראש אגודת חובבי ציון בוולוז'ין,

זו הסיבה כפי הנראה, שב טיקו'צינסקי אל אחת מתגליותיו המרכזיות, שבחורי הישיבה של סלבודקא בשנות השלושים והארבעים הציגו חרדיות לא מתבדלת, חרדיות בה לומדים גם את העברית החדשה, גם אנגלית ומגלים סולידריות מלאה עם היישוב החדש בישראל שהפך כעבור 20 שנים למדינת ישראל.