שמונה עשרה

תפילת ה"עמידה", נאמרת שלוש פעמים ביום. מקור השם - בנוסחה המקורי, שכלל 18 ברכות. לאחר חורבן בית שני הוסיפו לה ברכה נוספת - ברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה", אך השם המקורי נשתמר. יש הרואים בכך הבעת תקוה, כי יום יבוא ושוב לא יהיה צורך ליחס ברכה מיוחדת למלשינים ולבוגדים.

התפילה מכונה גם תפילת ה"עמידה", מכיון שיש לאומרה בעמידה, כששתי הרגלים צמודות זו לזו. הדבר נלמד מעמידתם של המלאכים, המתוארת בספר יחזקאל (א ז): "ורגליהם רגל ישרה", כלומר - שתי כפות הרגלים היו צמודות ונראו כרגל אחת.

כשנאמרת התפילה בחוץ לארץ, מכונים המתפללים את פניהם כנגד ארץ ישראל, כדברי שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "והתפללו אליך דרך ארצך" (מלכים א ח מח). בני ארץ ישראל מתפללים כשפניהם מכוונות לירושלים, כדברי שלמה באותה תפילה (שם, שם מד): "והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה'". והמצוי בירושלים עצמה פונה לכיוון הר הבית, מקום המקדש.

התפילה נאמרת בלחש, על מנת שלא להפריע לריכוזו של המתפלל. חז"ל הדגישו את הכונה הרבה, שיש לנהוג בתפילה זו, בדומה ל"קריאת שמע".

קודם התפילה פוסעים שלוש פסיעות קטנות אחורה וקדימה. בכך מסמל המתפלל את ההכנעה והכבוד, שהוא רוחש למלך מלכי המלכים. בסיומה של התפילה, בשעת אמירת "עושה שלום במרומיו", שוב פוסעים שלוש פסיעות לאחור, כדין עבד הנפטר מרבו ומבקש ממנו רשות לעשות זאת. בתחילת הברכה הראשונה ובסיומה, וכן בברכת "מודים אנחנו לך", נוהגים "לכרוע" בכפיפת הברכים והטיית הגוף לפנים.

שלוש הברכות הראשונות מוקדשות לשבחו של הקדוש ברוך הוא, וכך גם שלוש האחרונות: הודאה על השראת השכינה בארץ ישראל ועל השלום.

הברכות האמצעיות, 13 במספר (לרבות "ברכת המינים"), אמורות ליצג את מכלול הצרכים של המתפלל, והן כוללות בקשות פרטיות וציבוריות, וביניהן ברכה לרפואה שלימה, לפרנסה, להשבת מלכות ישראל על תילה, ולבנין ירושלים. הנוסח הקבוע של התפילה נועד לענות על צרכיו של אדם, שאין משנתו סדורה בפיו ואין הוא מסוגל לנסח את בקשותיו בעצמו.

בתפילה שזורים קטעים, הנאמרים בהזדמנויות מיוחדות: במוצאי שבת מוסיפים בברכה הרביעית, "ברכת הדעת", את הקטע הפותח במלים "אתה חוננתנו", המבטא את הודאת האדם לקב"ה על שנטע בו שכל ובינה להבחין בין האור והחושך, הקודש והחול.

בראשי חודשים ובימי חול המועד מוסיף בברכת "רצה" את הקטע, הפתח במלים "יעלה ויבוא", שהוא מעין בקשה לקראת החודש הקרב ובא; בעשרת ימי תשובה מוסיפים מספר קטעים קצרים, שעיקרם בקשת סליחה ומחילה בידי הדין; ובחנוכה ובפורים מוסיפים את תפילת "על הנסים", המתארת את מאורעות הימים.

בשבתות ובימים טובים מכילה תפילת "העמידה" מספר קטן יותר של ברכות, מכיון שבימים אלה אין אומרים תפילות שתוכנן בקשות - אלא אך ורק ברכות הודיה ושבח.

עם סיום התפילה בלחש, חוזר עליה שליח הציבור בקול. חזרה זו - "חזרת הש"ץ", נאמרת בשחרית ובמנחה כדי להשמיע את התפילה לאותם אנשים, שלא ידעו כיצד להתפלל בעצמם. בחזרה זו מוסיפים בברכה השלישית את קטע ה"קדושה", שעיקרה דברי ההתגלות של הנביאים ישעיהו ויחזקאל. הם מרוכזים בשלושה פסוקים: "קדוש, קדוש, קדוש", "ברוך כבוד ה' ממקומו" ו"ימלוך ה' לעולם".

בברכת ההודאה אומר הקהל את ברכת "מודים דרבנן". נוסח הברכה נקבע על ידי החכמים (ומכאן שמו), והוא מופיע כבר בתלמוד הבבלי במסכת ברכות.

אם יש כהנים בבית הכנסת, הם מצווים לעלות לדוכן, ולאחר שמסיים החזן את ברכת ההודאה ("הטוב שמך ולך נאה להודות"), הם מברכים את ציבור המתפללים ב"ברכת הכהנים".