שחרית

כינוי לתפילת הבוקר. היא מורכבת מפרקים אחדים, והמרכזיים שבהם הם "פסוקי דזמרה", "קריאת שמע", "שמונה עשרה" ופרקי הסיום.

יש הנוהגים לומר קודם התפילה את "פרשת העקידה", המופיעה בספר בראשית (פרק כב), כדי לעורר את הלב לאותה מידה של נכונות, הקרבה ומסירות נפש למילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, כפי שבאה לידי ביטוי במעשהו של אברהם אבינו. על פי המסורת, מעוררת פרשת העקידה את רחמי השמים, ולפיכך מסיימים אותה בבקשה: "ריבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים".

לאחריה נוהגים לומר מספר פרקים, המתארים את הקרבנות, שהיו מקריבים בבית המקדש. תפילות היום מכוונות כנגד אותם קרבנות, ויש באמירת פרשיות אלו ביטוי לכמיהה ולתקוה המלוות כל יהודי, לזכות ולראות בבנייתו המחודשת של בית המקדש.

בקטע של "פסוקי דזמרה" מביע המתפלל את תודתו לקדוש ברוך הוא. הוא מורכב בעיקרו מפרקי השבח שבספר תהלים, ובשבת נוהגים להוסיף עליהם מספר פרקים. הקטע נחתם בברכת "ישתבח", ולאחר אמירת "ברכו את ה' המבורך" מתחילים באמירת "קריאת שמע" וברכותיה. בסיום תפילת "שמונה עשרה" ו"חזרת הש"ץ" נופל כל הקהל על פניו לאמירת תחנון. קטעי התפילה, הפותחים במלים "אשרי יושבי ביתך", "למנצח" ו"ובא לציון גואל" חותמים את סדר התפילה, ולאחריהם נוהגים לומר את "השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש" בכל יום ("שיר של יום"), את שיר השבח "אין כאלקינו" ואת הפרק עלינו לשבח לאדון הכל", שחיבורו מיוחס ליהושע בן נון. פרק זה חותם אף את שאר תפילות היום.

על פי המסורת, תוקנה תפילת שחרית על ידי אברהם אבינו. הדבר נלמד מתיאור עמידתו של אברהם לפני אלקים, בשעה שהשמיד את סדום: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם" (בראשית יט כז) - ואין עמידה אלא תפילה.