שופר

כלי נשיפה ותקיעה, העשוי מקרן איל. ייחודו של ראש השנה כיום הדין בא לידי ביטוי במצות תקיעת השופר, ומכאן כינויו בתורה "יום תרועה".

בתקופת המקרא שימש השופר גם לצרכים נוספים: היו תוקעים בו על מנת לעורר את העם למלחמה, להקהיל את הקהל למקום אחד, להתריע על צרות שונות, להכריז על איסור כלשהו או על נידויו של אחד מחברי הקהילה.

בערב שבת היו תוקעים בשופר שש תקיעות. אלה נועדו להכריז על כניסת השבת, הממשמשת ובאה, ולהזהיר את הסוחרים שיסגרו את עסקיהם. במשך כל חודש אלול נוהגים לתקוע בשופר תקיעה אחת בסיום תפילת השחרית של ימות החול. תקיעה זו באה לעורר את העם לתשובה ולזרז את הקהל לשוב קודם בואם של ימי הדין.

ביום האחרון של חודש אלול, בערב ראש השנה, אין נוהגים כך כדי ליצור חיץ בין תקיעות אלה, שהן "תקיעות רשות", לבין תקיעות החג, שהן "תקיעות חובה". בכך גם מנסים "לבלבל את השטן" ולמנוע את קטרוגו.

לתקיעת השופר ביום ראש השנה ניתנו מספר טעמים: האחד גורס, כי התקיעה מסמלת את המלכת הקדוש ברוך הוא למלך על כל הארץ, כדרך שנהגו מלכים לציין בעת ההיא את יום עלייתם על כס המלוכה