פיוטים

שירי קודש, שנכנסו לסידורי התפילה ולמחזורים השונים. נוהגים בעיקר בבתיכנ"ס של עדות ספרד.

המנהג להוסיף פיוטים לסדר התפילה קדום ביותר. כבר בימי כנסת הגדולה נהגו לומר פרקי תהלים וקטעים מן התורה בבתי הכנסת. עם החורבן, כשנתקדשו בתי הכנסת, חיברו חכמים תפילות כ"עלינו לשבח" ו"אל אדון על כל המעשים". בנושא זה ניטש פולמוס חריף בין חכמי ההלכה של ימי הביניים: ר' אברהם אבן עזרא התנגד להכנסת פיוטיו של רבי אלעזר הקליר, ראש הפייטנים, מפני שראה בהם משלים וחידות שאינם מתאימים לסדר התפילה. אחרים התנגדו להכנסתם, משום שראו בכך הפסק בסדר הרציף של התפילה. גם סברו, שאין זה מן הראוי לתאר את הקדוש ברוך הוא במליצות שונות. שכן לעולם לא יוכל פיוט, יהא אשר יהא, לתאר את כל גודלו והוד רוממותו של מלך מלכי המלכים.

בעקבות הפולמוס פסק הרמב"ם בתשובותיו, כי אסור להפסיק בקריאת שמע או לאחריה באמירת פיוטים. קביעה זו אומצה בסידור התפילה התימני, אך ברבות מקהילות אשכנז חדרו פיוטים לסדר התפילה, וחלקם נאמרים אף בימינו. הרמ"א (רבי משה איסרליש), גדול חכמי ההלכה באשכנז, אף קבע שאסור לשנות את מנהג אמירת הפיוטים ונגינתם.

בין הפייטנים, שפיוטיהם הוכנסו לתפילות, בולטים יוסי בן יוסי, ר' משה בן עזרא, ר' יהודה הלי, רבנו גרשום מאור הגולה. רוב הפיוטים סווגו למספר קטגוריות: "אזהרות" - פיוטים לחג השבועות, שתוכנם מניין המצוות; "הבדלות" - פיוטים למוצאי שבת (ראה הבדלה). "הושענות" - לחג הסוכות (ראה הושענא). וידויים - ליום כיפור. "יוצרות" - לשחרית של חג ושבתות מיוחדות. "סליחות" - בקשת סליחה לימות אלול ועשרת ימי תשובה. "קינות" - פיוטים על חורבן בית המקדש, הנאמרים בימי האבל על חורבן בית המקדש (ראה קינה).

כדאי לקיים אירועים אלה בביהכנ"ס במועדים אלה.