טלית

בגד בעל ציציות בארבע כנפותיו, שמתעטפים בו בשעת התפילה. בספר במדבר (טו לח) נצטוינו: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". ומשלימה התורה: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, אשר תכסה בה" (דברים כב יב). יתכן, כי שמה בא מן החובה להטיל ציצית בכל בגד בן ארבע כנפות. צבע הפתיל תכלת - כצבע השמים, שהם סמל לטוהר, והוא נלקח מדמו של חילזון מסוים; אך מכיון שהוא נדיר ביותר, משתמשים בימינו בחוטים רגילים, שנשזרו לשם מצות ציצית.

לפנים היתה הטלית עשויה מצמר או מפשתן. כיום עושים אותה גם ממשי, אך המהדרים מתעטפים בטלית של צמר. להידור המצוה מוסיפים "עטרה" מחוטי כסף. העטרה רקומה בראש הטלית כסימן שלא להחליף את צדה העליון בצדה התחתון, וממילא שהציציות הקדמיות לא תהיינה אחוריות ולהיפך. "עטרה" שמה - שכן היא עוטרת את הראש בעת ההתעטפות בטלית "עוטר ישראל בתפארה".

לובשים את הטלית בעת תפילת שחרית ומוסף וכן ביום הכיפורים, ב"כל נדרי", ולמחרתו משך כל היום, ומברכים עליה: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו להתעטף בציצית". מכסים בטלית את הראש ואת רוב הגוף, ומיד אחר כך מניחים אותה על הכתפיים. מצות הטלית קודמת למצות התפילין, מכיון ש"תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם": מצות תפילין אינה נהוגה בשבת וביום טוב, ואילו מצות ציצית נהוגה יום יום. לכן היא שכיחה יותר והיא קודמת.

בנוסף לטלית זו ("הגדולה"), המשמשת בעת התפילה, יש ללבוש מתחת לבגד העליון - במשך כל היום - "טלית קטנה". אף זו בת ארבע כנפות, ובקצותיה שזורות הציציות. לפני שלובשים אותה מברכים: "על מצות ציצית". המהדרים במצוה מוציאים לחוץ את ציציות הטלית, כדי לקיים "וראיתם אותו" (במדבר טו לט).

חשיבות רבה נודעת למצות ציצית. התורה תלתה בה את כל המצוות, והיא מהוה תזכורת לאדם מדי יום ביומו, כי עליו החובה לקיימן: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". (במדבר טו לט). נאמר "אותו" - ולא אותן - כי בשכינה עצמה הכתוב מדבר, מכאן שהמסתכל בציצית נזכר בקב"ה.

חכמים אמרו, כי "חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצוות - תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן ומזוזות בפתחיהן וציציות בבגדיהן" (מנחות מג ב); וכל המקיים שלוש אלה, חזקה שלא יחטא, שנאמר "והחוט המשולש (תפילין, מזוזה וציצית) לא במהרה יינתק" (קהלת ד יב). על המנהג לברך קודם לעטיפת הטלית "עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה" (תהלים קד ב) נהגו לומר בעלי האגדה, כי הדבר מלמד שהקב"ה בעצמו מתעטף בטלית שכולה אורה, ובה ברא את העולם.

הטלית, שמתעטף בה שליח הציבור בעוברו לפני התיבה, העולה לקריאת התורה והמלוה את האדם בעת פטירתו, נחשבת מעטה כבוד: זכה אדם לתורה - זכה לטלית (בראשית רבה ע).

מביתו של יהודי אחד, שארז מזודותיו ויצא לטיול, נשמע קול בכיה וקינה. התפלאו השכנים לבכי, כי ידעו שהיהודי לא השאיר איש בבית. הלכו אפוא אל הרבי וסיפרו לו את הדבר. התעוררה סקרנותו של הרבי, נכנס אתם לתוך הבית - ומה ראו? טלית מונחת בקרן זוית ומקוננת על שבעל הבית לקח אתו לדרך הכל - ורק אותה שכח.

אמר הרבי לטלית: "טלית יקרה, אל תבכי ואל ירע לך. יש עוד תקוה לאחריתך. יבוא יום, ובעל הבית ישאיר את הכל כאן, ורק אותך ייקח איתו לדרכו האחרונה (כידוע, כשמת יהודי בחוץ לארץ, קוברים אותו עטוף בטלית).