זכרון

א. דבר, השמור בלב האדם והוא זוכרו ומשמרו. ב. הכוח הנפשי באדם לזכור דברים, להעלותם בלבו.

הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל העניק לו כוח ועוצמה קיומיים, ולכן עודדה היהדות את מעשה הזיכרון של אירועים בחיי האומה, של אנשים פרטיים שהלכו לעולמם ושל ציבורים שנפגעו (חיילי צה"ל, נספי השואה).

המועדים נתכנו כזכר ליציאת מצרים, והשבת היא גם "זיכרון למעשה בראשית". מקיימי השבת הם אפוא עדים, החוזרים מדי שבוע ומאששים את מסכת בריאת העולם כפי שנברא על ידי ה'. בכך מהווה השבת אבן יסוד לאמונה המונותיאיסטית, שכן הליכה זו בעקבות הבורא אינה רק מחשבתית, אלא מעוגנת במעשה: כשם שהשכינה פסקה מלברוא את העולם לאחר שישה ימים ונחה ביום השביעי - כך עושים גם אנו.

נימוק שני לשבת מעוגן אף הוא בזיכרון ההיסטורי של אחד המאורעות הגדולים של האומה - יציאתה מעבדות לחירות. כמו חג הפסח, השבת היא "זכר ליציאת מצרים": "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן ציוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה טו); השבת אינה בעלת ערך אוניברסלי גרידא, אלא בעלת ערך לאומי: מדי שבת בשבת אנו שבים אל נס יציאת מצרים וחווים אותו מחדש.

בזכרונות אלה מודגש ייחודו של עם ישראל. בניגוד למסורות אצל עמים אחרים, הקושרות כתרי תהילה ופאר לאבות האומה - אלים, מלכים - קובע עם ישראל בתודעתו ההיטורית, כי אבותיו היו נוודים שעזבו את מכורתם והתעצבו בהיותם ב"בית העבדים" במצרים. כך התגבשה ההשקפה, שגדולתו של עם ישראל אינה בעברו, אלא דוקא בעתידו, בימות המשיח, כשתהיה לו שליחות אוניברסלית. עד אז לגיטימי אפוא ונחוץ לשמור על ייחוד האומה, קידוש רעיון הברית, הבחירה, השליחות והייעוד לא-ל.

במקרים רבים משמש הזיכרון כשומר על ערכי הדת וסדרי החברה, ולכן יש לגביו הוראות מפורשות בפולחן הדתי. כך, למשל, ההוראה החד משמשית להזכיר את מצות השמדת עמלק: "כתוב זאת זיכרון בספר" (שמות יז יד). גם אבני הזיכרון, שהקים העם בתחנותיו, הן עדות פיסית למאורעות החייבים להיחקק בתודעה: יהושע ובני ישראל הקימו 12 אבנים בגלגל, לזכרון הנס שעשה ה' ל- 12 השבטים שעברו את הירדן: "והיו האבנים האלה לזיכרון לבני ישראל עד עולם" (יהושע ד ז).

אבנים, שנחקקו עליהן בריתות או תועדו חוקים, הן מקור לא אכזב, לשיחזור ההיסטוריה של האומה לדורות הבאים; וכך אכן מצוה ה': "והיה ביום אשר תעברו את הירדן... והקימות לך אבנים גדולות... וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז ב-ד).

מקורה של מצות תפילין היא בפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות יג ט): זוהי אפוא תזכורת יומיומית לחובתו של אדם מישראל לקיים את מצות ה'.

בברכה החמישית בתפילת מוסף של ראש השנה מובאים עשרה פסוקים שתוכנם זיכרון. לכן נקראת התפילה "זכרונות" ואף העניקה לראש השנה את שמו "יום הזיכרון". "אתה זוכר מעשה עולם", נאמר בפתיחתה, ומורחב בה הרעיון, המדבר על השגחת ה' על יצוריו. זכרונו של ה' הוא פנומנלי ואוניברסלי - "כי אין שכחה לפני כיסא כבודך".

חסידים נוהגים לומר בכל יום אחרי התפילה עשר זכירות: א. יציאת מצרים; ב. השבת; ג. מעמד הר סיני; ד. ה' הנותן כוח לעשות חיל; ה. חטאי ישראל נגד הקב"ה, ובעיקר חטא העגל; ו. המן; ז. העונש שנענשה מרים; ח. מצות השמדת עמלק; ט. פרשת בלק ובלעם; י. ירושלים.

במגילת "תענית", שנכתבה עוד קודם המשנה, מוזכרים 35 ימי זיכרון, שנעשו בהם תשועות לישראל בימי בית שני, ולכן אין מתענים בהם.

זכר לחורבן(בית המקדש) נתפרש הן במעשים של יומיום (השארת מקום לא מסויד בקיר הבית, שבירת הכוס תחת החופה), והן בשורה של ימי צום. לזכרון החיילים שנפלו למען המדינה נקבע יום הזיכרון לחללי צה"ל בד' באייר, צמוד ליום ה' באייר - יום הקמת המדינה. מתייחדים עם הנופלים בהדלקת נרות זכרון, בדומייה כללית ובאזכרות המוניות. ההצמדה ליום הקמת המדינה מסביר את המעבר החד והחריף בין תוגת יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות. "בדמייך חיי", אמר הנביא יחזקאל והגדיר בכך את אחד המאפיינים השולטים בזיכרון ההיסטורי הלאומי: בזכות דמים אלה ניתנו לנו חיים: מן הזיכרון הזה, באים הרגשות, הכוחות, חיזוק המסורה ומוסרה: עוד נדבך בכוח ההיסטורי המיוחד במינו של העם.

האבל, כחלק מן הזיכרון האישי על קרוב שנפטר, הוא מצות "עשה" מן התורה. חז"ל קבעו שבעה ימי אבלות, שבהם אסור לאבל לעשות דבר אלא להתייחד עם יקירו ולהעלות קוים לדמותו עם הבאים לנחמו. שורה של הוראות ומנהגי אבלות מקנות את האופי המיוחד ל"שבעה", ל"שלושים", וליום השנה לפטירתו, להזכרת נשמות ולאמירת הקדיש.