בית מדרש

מקום ללימוד תורה ותלמוד. לפי האגדה, היה בית המדרש הראשון בית מדרשם של שם ועבר. יצחק למד בבית מדרשו של שם, ויעקב, בהגיעו לגיל י"ג, הלך לבתי מדרשות (בניגוד לעשיו, שפנה לבתי עבודה זרה) (בראשית רבה סג ז).

בית המדרש הראשון בתקופת התלמוד היה של שמעיה ואבטליון, ובו היה הלל הזקן לומד תורה.

בימי התנאים והאמוראים שימשו בתי המדרש מרכזים חשובים לתורה ולחכמה, ובהם נוצרו המשנה והתלמוד. כדי שהלומדים בהם לא ייאלצו לבטל את זמנם בהליכה לבית הכנסת, נעשה בית המדרש גם מקום תפילה; ובהילות שלא היה בית מדרש מיוחד, שימש בית הכנסת מקום לתפילה וללימוד תורה יחד. כך היה, למשל, בימי הביניים.

בעדות אשכנז כונה בית המדרש "קלויז" (מלה הנגזרת מ"קלאוזה" - תא נזירים), מכיון שתלמידים למדו בו יומם ולילה, ללא הרף, תוך הינתקות מהויות העולם הזה.

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש (בתורה ובהלכה) (חגיגה ג א).

כל מי שיש לו בית מדרש בעירו ואינו הולך לשם - חייב מיתה ("דרך ארץ")

אל בית המדרש סור, הישן והנושן. ...אז  יגדך לבך, כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך, ועינך תראה אוצר נשמתנו (ח"נ ביאליק, "אם יש את נפשך לדעת").