בית כנסת

מקום לתפילה בציבור ולימוד תורה. בארמית נקרא "בי כנישתא". "כל הקובע מקום לתפילתו - אלהי אברהם בעזרו"; וחכמים קבעו גם, "שאין תלמיד חכם רשאי לדור בעיר שאין בה עשרה דברים" (סנהדרין יז ב). ובכללם בית כנסת. ככלל, כל מקום שיש בו עשרה מישראל - צריך שיהיה בו בית להתפלל בו.

בתקופת בית ראשון היה המקדש מרכז התפילה היחיד של העם. בתקופת בית שני הופיעו כבר בארץ בתי כנסת, ששימשו מקום כינוס לעם; ומשחרב בית המקדש, הפכו למקומות תפילה ולימוד תורה, ובהם מצאו בני העם מקצת נחמה למקדש שחרב. מלבד בבבל, הוקמו בתי כנסת בירושלים, בגליל, ביהודה ובעבר הירדן, וכן באלכסנדריה, במצרים וברומא.

בירושלים היה בית הכנסת על הר הבית. בראשו עמדו שני אנשים: אחד שימש בתפקיד ראש הכנסת וניהל את ענייניו, שמר על הסדר וסדרי התפילה; ומשנהו - חזן הכנסת, היה אחראי לאחזקה התקינה של הבית ושימש כמלמד תינוקות. את התפילה ערך שליח ציבור, שעבר לפני התיבה. הוא קרא את התפילות בקול רם, וכל הציבור קרא אחריו.

בתי הכנסת הגדולים היו שייכים לכלל ישראל, והקטנים - לבני העיר והתקיימו על תרומות הציבור. בית הכנסת הקדום היה נבנה ב"גובהה של עיר" ("שאין פותחין אותה אלא בגובה של עיר") כעל רכסי הרים, למשל. כן נהגו לבנותם בחו"ל ליד נהר או מים מחוץ לעיר, כדי להתרחק מטומאת הגויים. בבית הכנסת היתה מצויה תיבה, שבה הניחו את ספרי התורה, השופר ויתר תשמישי הקדושה. תחילה התיבה נמצאה בחדר אחורי, אך במשך הזמן העמידוה לצד קיר החזית שבאולם בית הכנסת וקראו לה ארון הקודש. במרכז בית הכנסת היתה מתוקנת בימה, ששימשה לקריאת התורה ולברכת כוהנים.

הקהל ישב על ספסלי אבן, כל איש ומקומו הקבוע, לפי סדר הישיבה. זקני העיר ישבו כשפניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי הקודש. הקיר, הפונה לכיוון בית המקדש היה המפואר והמקודש ביותר, ואליו פנו המתפללים בשעת התפילה. לידו ישב בכיסא אבן חכם העדה.

בימי הביניים שימש בית הכנסת כבית מדרש ללימוד תורה ומשניות, ובחצרו התקיימו ישיבות בית הדין. אז החלו לייחד אגף מיוחד לנשים ("עזרת נשים").

בימינו משמשים בתי הכנסת כמרכז רוחני ליהודים הדתיים. מתכנסים בו לתפילה וללימוד שיעורי תורה ותלמוד מפני רבנים.

ענייני בית הכנסת מתנהלים על ידי הגבאי, וענייני נקיונו ואחזקתו הם באחריותו של השמש. רצוי, כי בית הכנסת יהיה גבוה משאר הבניינים, ושיהיו בו חלונות: "אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות" (ברכות לד ); וכן יש להשתדל כי חזית הבניין, בו נמצא ארון הקודש (כנגד השער) יהיה מכוון לצד מזרח (ירושלימה) ושערו - מן הצד הנגדי. מפני כבודו של "מקדש המעט" אין נכנסים לבית הכנסת בבגדים מטונפים, בגילוי ראש, בנשק ובסכין; אין משוחחים בו דברי חולין, ואין נוהגים בו קלות ראש. בעדות ספרד יושב הקהל כשגבו לכותלי דרום וצפון של בית הכנסת, ואת "עזרת הנשים" בונים לצד מקומות הישיבה של הגברים או מעליהם. נהגו לחצוץ בוילונות בינה לבין מקום הגברים.

בית הכנסת פטור ממזוזה, שכן נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" - ואין בית הכנסת בכלל "ביתך". נוהגים להדליק בו "נר תמיד" וליחד מקום לקופות צדקה ("מתן בסתר") ולספרי קודש לגניזה.

כדי שלא לסנוור את עיני הגויים, השתדלו לשוות לבתי הכנסת צורה חיצונית פשוטה - גם אם פנימה שרר פאר ועושר. בכל זאת, היוו בתי הכנסת מטרה להגבלות, לפרעות ולהרס על ידי הנוצרים. בשנת 388 נשרף בית הכנסת בקליניקום שבסוריה בפקודת הבישוף של המקום. הנרי ה- 3 מלך אנגליה, הורה ליהודים שלא להתפלל בקול רם. בארצות אחדות אסרו על היהודים לבנות כיפה על גג בית הכנסת או להאיר אותו, ובאחרות - אסרו לטעת אילנות בחצרו או לערוך שם חתונות והקפות. במיוחד הפליא מכותיו בבתי הכנסת הצבא הנאצי: בכל אזור כיבוש מיהר לחלל ולהרוס את בתי הכנסת ואת בתי הקברות, ובכך להוכיח את אדנותו ואת כוונותיו. כך נהרסו מאות בתי כנסת באירופה, והם שוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם היו למוזיאונים ובתי נכות יהודיים.

אופי מיוחד נודע לבתי הכנסת החסידיים (ה"שטיבלעך"), שבהם נערכו התפילות, סעודות המצוה והשיעורים במזרח אירופה באווירה מיוחדת ובנוסח תפילה אופייני להם. בישראל ובעולם היהודי אומץ המודל החסידי הזה אצל זרמי חסידות שונים. בתנועה הרפורמית בארצות הברית ובאירופה קרוי בית הכנסת "היכל" ("טמפל"), והוא מאופין בעושר ופאר, ואף אימץ כמה סממנים נוצריים, כמו מקהלה ועוגב.

סופר אחד נזדמן לבית הכנסת. כשהוציאו את ספר התורה מן ההיכל, ראה שכולם מתפזרים לחוץ כדי לשוחח. אמר: "עליהם נאמר: 'ויהי בנסוע הארון... ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך'" (במדבר י לה).

בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר: "מדוע באתי - ואין איש, קראתי - ואין עונה?" (ישעיהו נ ב) (ברכות ו ב).

מה צבי זה מדלג על ההרים ומקפץ מאילן לאילן, כך הקב"ה מדלג מבית כנסת זה לבית כנסת זה (פסיקתא רבתי כ' בחודש השביעי).

 מוטב שתהא לנו תפילה בלא בית כנסת מאשר יהא לנו בית כנסת בלא תפילה (אברהם יהושע השיל)

 בית הכנסת בתימן היה מרכז חיי הרוח והחברה. הוא הצטיין בפשטותו ובמראהו העממי: לא היה בו מן ההידור והראוה החיצוניים, המשרים על המבקר הוד ומורא. כל ריהוטו היה "היכל" פשוט לספרי תורה וקודש ו"תיבה" קטנה מיטלטלת להעמדת ספר תורה בשעת קריאת התורה. מקומות הישיבה הוצעו במחצלאות ובכרים נוחים, כיאות למקום שמבקריו שוהים בו שעות רבות. בין כתליו שפך היהודי את שיח תפילתו בוקר וערב, פגש את ידידיו וחטף עמם שיחת חולין לפני התפילה והלימוד או אחריהם; ובתוכו בילה את מרבית זמנו החופשי... (פרופ' יהודה רצהבי, "ממזרח ומים").