טו בשבט

 

חמישה עשר בשבט (ט"ו בשבט)

יום, הנחשב במשנה לראש השנה לאילן: "ארבעה ראשי שנה הם: באחד בניסן.. באחד באלול... באחד בתשרי... באחד בשבט, ראש השנה לאילן. דברי בית שמאי; בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה א): וההלכה כדברי בית הלל. יום זה הוא ראש השנה לאילנות, מפני שבתקופה זו מלבלבים רוב פירות האילן בארץ ישראל ונראות פקיעות הפרי שחנטו.

בספרו "היד החזקה" אומר הרמב"ם: "אין תורמים מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".

יום זה הוא אפוא התאריך הקובע למנין שנו פירות האילן, ומכאן חשיבותו ההלכתית בהלכות ערלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות וכלל המצוות התלויות בארץ.

אף שנקרא "ראש השנה", אין ביום זה איסור מלאכה, אף לא שמחה ולא תפילה. עם זאת, אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שלפניו ואין עושים בו הספד למת.

ט"ו בשבט מציין את פריחת הארץ, פירותיה ותנובתה. ביום זה נוהגים להרבות באכילת פירות ארץ ישראל ופרי חדש, כדי לברך עליו "שהחיינו". נוהגים לצאת אל חיק הטבע כדי לנטוע אילנות, שכן "כל האילנות, להנאתן של בריות נבראו" (בראשית רבה יג), וכדי להגביר את האהבה לאדמה ולטבע. למרות היותו חג ארץ ישראלי, נחוג החג גם בתפוצות הגולה באכילת פירות הארץ, עליהם מברכים ברכות "הנהנין" ו"שהחיינו" ואומרים: "יהי רצון, שנזכה לעלות בקרוב לארץ ישראל לאכול מפריה ולשבוע מטובה".

כדאי לערוך בליל ט"ו בשבט את ליל סדר ט"ו בשבט וקריאת ה"הגדה" שנשתרשה בחוגים רחבים, תוך הצבת "עורך סדר" שמכיר את ההוי הארץ ישראלי: נופים, שורשים, חקלאות ונוף. אפשר לקיים חידון לט"ו בשבט (שמות אילנות, פרחים, ערים קיבוצים וכדו'). למחרת, בט"ו בשבט עצמו, אפשר לערוך טקס נטיעת עצים בחצר בית הכנסת, באתר אחר בשכונה או בעיר, או לצאת לנטיעות באחד מיערות הקק"ל, בשיתוף עם הילדים.