קינה

הספד, סגנון פיוט המיוחד למצבי אבל. חלק מהקינות במקרא מפוזר בספרים שונים (למשל, קינת דוד על שאול ויונתן), וחלק מקובץ בספר הקינות "איכה". גם התלמוד מכיל קינות, ובימי הביניים נוספו עליהן באירופה ובארצות המזרח כתגובה פיוטית על מוראות היהודים בתקופת מסעי הצלב ושאר גזירות ופורענויות, כגזירות ת"ח ות"ט ושריפת התלמוד.

קינות אחדות אינן עוסקות רק בתיאור חורבן הבית ובמצבה של האומה, אלא באו גם לחקור את גורמי האסונות, שבאו על עם ישראל. הן מציינות את חטי מנהיגות האומה, סירובה לשמוע לתוכחת הנביאים ומיאונה להכיר בחסדי האלקים. יש בקינות אלה אלמנטים של צידוק הדין, ורובן מסיימות בקריאה לשיבת עם ישראל אל אלקיו, בנחמה ובתקוה לאחרית הימים.

הבולט במקוננים הוא ר' אלעזר הקליר, מגדולי הפייטנים. הוא פעל בארץ ישראל במאה ה- 6 וקינותיו עוסקות בביכוי מצבה של האומה היהודית, חורבן מולדתה ובית מקדשה. כן ידועה הקינה "ציון, הלא תשאלי" משל ר' יהודה הלוי, המביעה רגשי כיסופים וחיבה עמוקים לארץ ישראל.

ניתן לומר קינות במקרה של אסון או משבר בחיי הקהילה או הציבור.