אבלות

מנהגים, סימנים וטקסים, הקשורים בצער ובאבל אחר הנפטר. על פי ההלכה, חייבים קרובי המת בתקופת האבלות בשבעה ימים ("שבעה"), שלושים יום ("שלושים") ושנה, וחלות בה הגבלות על המתאבל. דיני האבלות מחייבים עצר ויגון, אולם מעבר לכאב נדרש האבל להסקת מסקנות, לקחים ועריכת חשבון נפש: "טוב ללכת אל בית אבל - מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (קהלת ז א).

פרק הזמן, שבו מוטל מתו של האדם לפניו - מיום המיתה ועד לאחר הקבורה - נקרא "אנינות", והאבל - אונן. לאחר הקבורה מתיישבים קרובי הנפטר (אב, אם, אח, אחות, אשה, בן, בת, בעל) "שבעה". דין זה נלמד מנוהגו של יוסף: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ י). דין "שלושים" מיום הקבורה נלמד מתיאור האבל בעקבות משה רבנו: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי אבל משה" (דברים לד ח). יש המוצאים גם כונה נסתרת בגימטריה של האות ל' שבמלה אבל: ל = שלושים.

תקופת האבל בת השנה נלמדת מתגובת העם לפטירתו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה וחותמה: מסופר, כי התאבלו עליו תריסר ירחים. אבלות של שנה תמימה נוהגת רק לגבי פטירת אב או אם, ולגבי שאר סוגי הקרבה נוהגים מנהגי אבלות רק י"א חודשים. מלבד דיני האבלות, המיוחדים לתקופת ה"שבעה" וה"שלושים", פרושים מנהגי האבל על פני כל השנה: אין האבל משתתף בשמחות וחגיגות, אין רוכשים כלים חדשים, ומשתדלים לא להרבות בצעדים ראוותניים. לכל אורך תקופת שנת האבל אומרים לעילוי נשמת הנפטר "קדיש" בשלוש תפילות היום ("קדיש יתום").

מצות ניחום אבלים היא מן המצוות החשובות ביותר, אולם תחולתה בעיקר בימי ה"שבעה" ו"השלושים". כשיוצא המנחם מבית האבל, הוא אומר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד". ההלכה אינה דורשת התאבלות יתר על המת; אמנם היא מכנה "אכזרי" את מי שאינו מכבד את מתו, אינו חולק רגש אהבה לנפטר ואינו מתאמץ להשאיר לו זכר בין החיים; אך מצד שני היא דורשת: "אל תבכו למת ואל תנודו לו" - יתר על המידה. משום כך אסרה התורה גם פגיעה עצמית כביטוי לצער: "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". דהיינו, אין לשרוט את הגוף ולמרוט את השיער, כפי שנהג פולחן האבלות אצל עמים אחרים. רוב מנהגי האבל לא היו מיוחדים רק למקרי מות פרטיים, אלא גם למקרי אסון לאומיים, כמו חורבן ירושלים וחורבן בית המקדש. על בת יפתח נהגו להתאבל בגלעד בכל שנה במשך ארבעה ימים (שופטים יא מ), ובסוף ימי בית ראשון הונהג יום אבל לדורות לזכר מותו של יאשיהו. בתקופת ימי בית שני נהגו לקבוע ימי אבל ציבוריים גם לגבי שמועות רעות בדבר אסון שאירע בקהילות שונות, זכר מותו של נשיא, אב בית דין ועוד. מנהגי האבלות דאז פשטו ולבשו צורות שונות, אולם בדרך כלל מצאו ביטוי בקריעת בגדים, בשימת אפר על ראש האדם, בחליצת נעליים, בישיבה על הארץ, בחגירת שק, בביכוי והספד גם על ידי יודעי נהי ומקוננות (עמוס ה טז). גם בשעת מחלה של קרוב נהגו מספר מנהגי אבלות.

אין נוהגים אבלות בפרהסיא בשבתות ובימים טובים, ואין מנחמים בהם את האבלים. גם אין מתאבלים אחרי מומר ומי שאיבד עצמו לדעת.

סח רבי מאיר שפירא, מלובלין: "במקרא, שכתוב 'ואם תקריב מנחת ביכורים' (ויקרא ב יד), מטעים רש"י לאמור: 'הרי "אם" רשות אלא חובה, כמו "ואם יהיה היובל". מה הקשר בין שני הפסוקים? הביכורים מסמלין את תקופת העלומים שבחיי האדם, בעוד שהיובל מסמל את תקופת התשישות, בהתקרבו לזקנה. יש בזה רמז לאדם - לבל יתמהמה בצעירותו מעבודת ה' ומתשובה ולבל ידחה את הדברים לימי זקנה, כאשר תרפינה ידיו מרוב תשישות. כי כשם שבימי זקנה (יובל) אין התשובה רשות אלא חובה: שאם לא עכשיו - אימתי, כך גם בימי עלומיו". (ביכורים)

פני חמרמרו מני בכי, ועל עפעפי צלמות (איוב טז טז). כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (שבת קה). הכל הולכים בבית האבל, וכל אחד בוכה על צערו ("מראה המוסר").