ראיונות אישיים מובחרים סביב בית הכנסת

במהלך שבע השנים בהם מופיע הניוזלטר 'מעט בית מקדש', התראיינו במסגרתו אישים ודמויות מרתקות שסיפרו ושיתפו את הקוראים בחוויית בית הכנסת הפרטי שלהם.

בין המרואיינים הרבים הופיעו זמרים, פוליטיקאים, אמנים, חוקרים, אנשי רדיו, סופרים, שחקנים, עסקנים, מרצים מפורסמים וכמובן רבנים דגולים.

לקראת השנה החדשה, בחרנו עבורכם חמישה ראיונות מרתקים בהם ענו חמישה אישים על השאלון הקבוע שלנו סביב בית הכנסת הפרטי שלהם.

המרואיינים שבחרנו הם הזמר גד אלבז, איש הרדיו עומר בן רובי, הסופר שאול מייזליש, רב המשטרה הרב רמי ברכיהו, המוזיקאי ישי לפידות.

מהו בית הכנסת בשבילך?

גד אלבז: אני אוהב בתי כנסת קטנים. אני מתכוון עד מאה איש, לא הרחבים והגדולים, כי כשהם גדולים אני מוצא את עצמי או מתרשם מיופיו של בית כנסת ואז אני לא מרוכז, או בגלל מי שאני כל העיניים של הקהל עלי וזה מוציא אותי מן הפוקוס של התפילה. בתי כנסת קטנים, של אנשים מבוגרים, אז אני יכול להתרכז. בשבילי זה מקום שגם אם אני לא כשר ולא ראוי להתפלל, אז התפילה שלי תעלה בכל מקרה, כי אני מצטרף לעוד כמה אנשים.

עומר בן רובי: הפסיכולוג שלי. המקום לברוח אליו ולהתנתק מהבלי עולם.

שאול מייזליש: בית הכנסת שלי הוא מקום מפגש השבט,  מקום שבו מתאחדים גם רגעים של צקון לחש, אבל גם הרבה תמיכה חברתית. קודים של החברה הדתית לאומית. ביחד, בית הכנסת, יוצר דיאלוג. זה מקום שאתה יודע שאף פעם לא יתנו ליפול. זו גם קבוצת תמיכה בלתי רגילה.

הרב רמי ברכיהו: זהו מקום שבו אדם נפגש עם השראת השכינה, עם ארון הקודש, עם ספרי התורה וכמובן עם התפילה שכולה מכוונת לשמע ישראל ולשמונה עשרה.

אנחנו חיים בתוך עולם חומרים, ואנחנו רגילים למדוד את החיים שלנו בכלים אנושיים, אבל יש שלש פעמים בכל יום בהם אדם נכנס לבית הכנסת והוא משיל מעצמו את התפיסות הסטדנרטיות, ונכנס לתוך ספירה אחרת. הוא מתחבר לעולם הנשמתי שלו, להשראת השכינה, לעולם הרבה יותר טהור קדוש וערכי. 

ישי לפידות:בית הכנסת הוא לא רק מקום תפילה. הוא אבן שואבת לכל הקהילה, ולא רק בשבתות אלא גם בימות החול. אני סבור כי המתנה של בית כנסת לנו כאנשים יהודים ודתיים, היא עצם העובדה שיש לך מקום - הייתי אומר בבוטות -  של 'החברה', אליו אתה חייב לבא לפחות פעם בשבוע, ולבלות פעם בשבוע ביחד. זה לא דבר טריוויאלי. אני חושב שזה נותן המון ברמה החברתית והקהילתית. החיבור בין הפרט לקהילה - זה תפקידו של בית כנסת. חיבור זה תורם למשפחתיות, ומוסיף רובד גם רוחני, גם גשמי, גם קהילתי וגם חברתי.

האם לבית הכנסת תפקידים נוספים בעיניך מלבד ייעודו כבית תפילה?

עומר בן רובי: בהחלט. מדובר במרכז קהילתי, במתנ"ס מסורתי, במקום מפגש לתושבי השכונה, במקום שאליו מגיעים כשרעבים, צמאים או סתם עצובים. למעשה זו גם גרסה יהודית ידידותית ומשמחת של בית תמחוי. תמיד יהיה מי שייתן לך שם קולה לשתות או בורקס לאכול או יגיד לך – מה אתה דואג? השם בעזרך!

שאול מייזליש: בית הכנסת הוא גם מקום שבו אתה יוצר לעצמך קבוצה שהיא מבחינה סוציולוגית נותנת לך גיבוי - צוסיאליזציה של קשרים. זה מקום שבו אתה יודע שתמיד תתקבל.

גד אלבז: לצערי הרב בישראל, בארץ הקודש, אין לבית הכנסת שום ערך למעט תפילה. בית כנסת כאן הוא לא קהילה כמו בחו"ל. שם לכל בית כנסת יש קהילה יש פעילות, יש בית ספר סביבו, יש לו רב קהילה משלו ואז זה מייצר ממלכתיות שלא קיימת כאן. הבית כנסת כאן נבחר על פי קרבתו לבית. הקהילה היא לא קהילה גדולה ומגובשת אלא כל אחד במקומו מונח. לעומת זאת בחו"ל בית הכנסת הוא עמותה הכי גדולה שעוזרת בכל תחום ומקרבת רחוקים, בעל פעילות ענפה -  עושים שם דינרים, וכנסים, ואירועים, ומופעים שתורמים לקהילה. זה לא רק תפילה. זה הבדל מהותי בין שם לכאן.

גם מבחינה טקסית יש הבדל, בבתי כנסת בחו"ל שומרים על השקט יותר. אספר לכם דוגמא: כשהייתי בדרום אפריקה נוכחתי שכאשר יש לילד בר מצווה, הילד נעמד במשך עשר דקות, וגם הקהל עומד, והרב מרצה ומדבר ישירות לילד שעומד ביראה את אותם עשרה רגעים. אם יש שתי בר מצוות יהיו שתי דרשות. הילד עומד ביראה מול הרב ומקשיב. בברכת כהנים כולם מגיעים אל הרב שם את ידיו על ראש הילדים כדי שיזכו בברכה, דברים שלא קיימים בישראל. ראיתי את זה גם בבתי כנסת אשכנזים וגם בצרפת למשל.

אני חושב שכאשר הדבר הזה חסר זה גורם לחינוך פחות טוב לילד. בחו"ל יש לילד אטרקציה לבא לבית כנסת, כי קורה משהו, יש פעילות לילדים, חשבו על הכל, ילד רוצה לבא לבית כנסת. מי שמטייל בעולם יודע שבית המקדש היה כולו טקס אחד גדול. כך גם מקדש מעט.

בית הכנסת שעשה עליך רושם מיוחד?

גד אלבז: בית הכנסת הנקרא 'סידנאם שול'. הוא נמצא ביוהנסבורג. בית כנסת אשכנזי שהייתה שם מקהלה כל השבת ביחד עם החזן, וכל השבת מתקיימת הרמוניה בין החזן והקהל שמשתתף. זו חוויה, אתה מוצא לפתע כי כיף להיות יהודי. אני חושב שבתרבות האשכנזית לפעמים זה פחות קיים כיוון שהייתה תחושה במשך שנים שכדאי לבא להתפלל מהר ולצאת לפני שיהרגו אותנו... זה הפך את התפילה ליותר עניינית.

עומר בן רובי: בית הכנסת שבו התחתנתי לפני שנה – הספרדי הגדול של תל-אביב, ברחוב שד"ל. יפהפה, מבפנים ומבחוץ. קלאסי. מעין בועה של קדושה בלב אזור הבילויים של תל-אביב. במיוחד התרגשתי כששמעתי שהרב עובדיה יוסף זצ"ל נתן שם דרשות קבועות בימי כהונתו כרב העיר תל-אביב.

ישי לפידות: ביקרנו פעם, להקתי ואני, בגואטמלה. היה זה לרגל שמחת בר מצווה שעשה יהודי צעיר לבנו. יהודי זה היה אחד מעשירי מרכז אירופה שגם תרם מיליונים למדינת ישראל. מה שהיה כל כך מפעים באותה בר מצווה הוא שהילדים, חבריו של החתן, הגיעו לבית הכנסת בשבת בבוקר עם טלפונים סלולריים. כלומר לא יהודים חרדיים במיוחד... למרות זאת, חתן הבר מצווה, עלה לתורה וקרא את כל הפרשה, ואת כל ההפטרה עם טעמים ללא כל טעות. חשוב לציין, הילד לא יודע כלל עברית. אם הוא היה גר בארץ הוא היה עולה אולי לתורה וקורא את הברכות מתוך הסידור. אבל שם אביו החדיר בו את המסורת היהודית, והילד השקיע, לדעתי לפחות שנה, באירוע הפרטי שלו ולמד את הקריאה על בוריה. זה היה מאד מרגש. אגב, סופו של הסיפור הוא שאותו אב עשיר נהרג בתאונת דרכים מחרידה, כך שמהאירוע הזה נותרתי גם עם זיכרון עצוב.

שאול מייזליש:המקום שהכי התחברתי אליו היה בית הכנסת של הרמ"א מקראקוב – רבי משה איסרליש. אנחנו מצאצאיו, בפעם הראשונה שהגעתי לפולין הייתה בתקופת הגלסנוסט, כשפולין הפכה להיות חופשית, היה זה בשנות השמונים. נסעתי עם הרב לאו ואחיו – נפתלי שנפטר לא מכבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לבית הכנסת של סב סב סבי – רבי משה איסרליש. בהמשך הגעתי עוד מספר רב של פעמים, אך אז הייתה זו הפעם הראשונה.

האווירה במקום הייתה עדיין קומניסטית. אנשים לא התרגלו לראות תיירים מהמערב. אבל היה חשמל באוויר. כיבדו אותי, כבן משפחה לעבור לפני התיבה. בית הכנסת מאד מיוחד, משפחתי, מצויר, מעוטר.

לידו ממש נמצא בית הקברות. שם ראיתי את השם מייזליש – בתו של הרמ"א התחתנה עם מיזליש, שהוא כאמור סב סב סבי. אגב, שם ראיתי בפעם הראשונה שכותבים מייזליש בשני יודים, ומאז גם אני רושם את שם משפחתי בשני יודים.

הרב רמי ברכיהו: בית הכנסת הגדול בירושלים, המפורסם שברחוב קינג ג'ורג'. הייתי הולך לשם בלילי שבתות שומע את החזן ואת המקהלה – אירועים שעשו רושם רב. זה היה נוף הילדות שלי.

 

בית הכנסת של ילדותך?

גד אלבז: בית הכנסת שנקרא הרפוגרסיבים, בנס ציונה. זהו בית כנסת שניצולי שואה בנו אותו, ואני בגיל 9 חזרתי בתשובה והייתי שם עד גיל 14. הייתי פותח את בית הכנסת, מחלק סידורים, מעלה לתורה אנשים, הייתי חלק בלתי נפרד מבית הכנסת. הייתי הילד של בית הכנסת. כל המבוגרים אהבו אותי. בבר מצווה קיבלתי מתנה מכל אחד. היום זה בית כנסת של חב"ד ואף אחד מהמתפללים שהיו אז לא נשאר. גם הילדים שלהם כבר לא כאן, הם עזבו. בחגים היו 150 אנשים, בערב שבת 25 ובשחרית 40. על בית הכנסת הזה גדלתי והוא היווה לי סוג של שליחות, לגרום לכולם לבא שיהיה מנין, היה לי ילדות מדהימה.

הרב רמי ברכיהו:אנחנו התפללנו בבית הכנסת של הבוכרים - בית הכנסת מוסיוף. זהו בית כנסת שקיים למעלה ממאה שנים, כשאתה יושב שם על הספסלים אתה פשוט מתרגש. אתה יודע שעל הספסלים הללו ישבו דורות של יהודים, דורות של עולים שהגיעו לארץ הקודש לפני יותר ממאה שנה, סוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים.

השכונה הזו, שכונת הבוכרים הייתה מחוץ לקונצנזוס בתחילה, מחוץ לחומות, היום היא מרכז העיר, שוק מחנה יהודה... זו חוויה להתפלל במקום כזה. רק להתבונן על הסידורים העתיקים ספוגי הכתמים והדמעות...

הייתי נוהג לגשת שם לפני התיבה ולהעביר שיעורים בבתי הכנסת המיוחדים שבשכונה זו כמו בית הכנסת 'בבא תמא' שבפינת רחוב יחזקאל. 

שאול מייזליש: הפועל המזרחי בפתח תקווה ברחוב שטמפפר. לאבא שלי הייתה מכולת והוא היה עושה גם את כל הקידושים, כך שהיינו פותחים גם את החנות בשבת, להביא את כל הסחורה,

היו שם הרבה אנשים. אני זוכר היטיב את השולחן של הפרלמנט. המליכו והורידו שם נשיאים ומלכים. זהו בית כנסת מאד משפחתי, פמיליאירי כזה. מעליו פעל סניף בני עקיבא שהנוער כולו השתתף בו. אוכלוסייה של אנשים טובים פשוטים. מאד בורגני.  

בית הכנסת עדיין פועל. תרמתי שם שלט, לא מכבר. היום זה הפך למקום של חזנות.

עומר בן רובי: בית הכנסת המרוקאי ברחוב רמח"ל ברעננה הישנה. אבא שלי שהוא ממוצא ספרדי-סלוניקאי לקח אותי לשם בילדות לשמוע שופר, וגם כשהוא הפסיק ללכת – אני המשכתי.

ישי לפידות: כאחד שגדל וחונך מגיל ינקות על 'קהילתיות' אני יכול לומר שאלמנט זה שמשרה ונותן בית הכנסת, הוא החשוב בעיני, גם אם שוהים בבית הכנסת רק בשבת. בנעורי גרתי ברחוב דסלר בבני ברק, מרכז ה'שטיטלאך' בעיר. מידי שבת, היינו הולכים אבי ואני, לשיכון ד אל בית כנסת שקראו לו גל – עד. בית כנסת שייך היה ל'הפועל המזרחי'. את ה'קהילתיות', תחושת ה'ביחד' שהייתה שם בשבתות וחגים, אני לא אשכח לעולם. החברים האלמותיים מבית הכנסת, הרב מלכיאל הנערץ – חזן הימים הנוראים - שהיה אחד מהדמויות המיתיות של בית הכנסת, הם דמויות שמשפיעות עלי עד היום. בית הכנסת הזה שימש אותנו רק בשבת. בימי החול היינו מתפללים בבית הכנסת 'פא"'י', 'ירחי כלה' או 'פוניבז', אך בית הכנסת בשיכון ד, הוא נוף ילדותי.

כתוצאה מכך, אני מבקש היום להעניק לילדים שלי את אותה חוויה. אני גר בנתניה, ומתפלל בבית כנסת 'בית מאיר' - מוסד ידוע בציבוריות הדתית לאומית הנתנייתית. בראש בית הכנסת עומד הרב גוגיג והוא מנוהל במסירות יוצאת דופן על ידי הגבאים הרב דודי ליבר והרב אהרן כהן. אני יכול לקבוע כי הם משווים לבית הכנסת הזה אופי מאד קהילתי, עם דגש על שמחות, הזמנת חזנים, ומסיבות קהילתיות. בכל חג מקפידים על אירועים משותפים, וזה סוג של חוויה לא פשוטה. לא דבר של מה בכך. בעיני יש חשיבות עצומה למבנה הקהילתי של בית הכנסת. החוויה הזו מאד מאד חשובה לי ויוצרת קשר בין המתפלל לבין הקהילה.

אישיות או דמות ייחודית שהשאירה בך רושם

גד אלבז:הרב שגיא הר שפר מנס ציונה שליח חב"ד. התכונה הייחודית שלו היא שכל מי שבא להתפלל ואינו דתי מקבל יחס אישי, וכשאני אומר יחס אישי זה אומר שהוא עולה לתורה, והוא נותן לו לקרא שורה או שתים, אותו בן אדם זוכה לליווי צמוד כדי להכיר את היהדות בצורה כיפית ובלי לחץ. אחרי שנה אתה רואה את הבן אדם עם זקן ופאות וחוזר בתשובה. אני מכיר כמה שהפכו להיות חסידים ממש עם שטריימל הכל בזכות השליחות של הרב. אני זוכר למשל גולש בים עם קעקוע שחי חיי בוהמה, והרב שפר קירב אותו מרצון ואהבה באלגנטיות. הוא המודל שלי להערצה על אהבת ישראל שיש בו.

שאול מייזליש: בבית כנסת קטן בשכונת הבוכרים בתל אביב יש אדם בשם יוסי פוזיילוב. לפעמים אני עושב במקום סיורים ומתפעל ממה שהאיש הזה עשה.

הוא לקח יוזמה ושיחזר את בית הכנסת שהיה בימי הסבא הגדול של המשפחה הרב רפאל פוזיילוב, כשהוא משקיע בו הון ואון רב. את ארון הקודש הוא שחזר מחדש, וכך גם את הריהוט וכו'. האיש עצמו סוחר יהלומים גדול, בינלאומי, אבל החיבור האמתי שלו הוא לשכונה הזו – שכונת שפירא בתל אביב, בה נמצא בית הכנסת.

עומר בן רובי: בר-ששת הגבאי, שאני לא זוכר את שמו הפרטי. הוא נפטר לפני שנים, ותמיד חשבתי שבטח אליהו הנביא ממש נראה כמוהו. קטן, עיניים כחולות בורקות, זקן לבן ארוך, וסוחב כסאות עבור המתפללים, כאילו הוא בן 16.

הרב רמי ברכיהו: הזכרתי את בית הכנסת מוסיוף, שם פעל אדם צדיק בשם הרב ציון כהן. הוא היה הגבאי של בית הכנסת. החיים שלו היו בית הכנסת... הרב כהן היה נמצא שם בוקר צהריים וערב, דואג למניינים, יכולת בהחלט לשמוע אותו מכריז בצהריים עדיין על מנין שחרית למאחרי קום...

הוא היה דמות נוף ילדותי, הוא נתן את התחושה שבית הכנסת הוא הבית שלו, אין דבר אחר מחוץ לבית הכנסת עבורו, זו דמות של גבאי מיוחד, איש של פעם.

ישי לפידות – על זיכרון מחו"ל: לאחר סדרת הופעות קמנו בבוקר בשעה מעט מאוחרת, וגילינו שבבית הכנסת שניצב סמוך למקום בו התאכסנו כבר סיימו את התפילה. בלית ברירה יצאנו לתור אחר בית כנסת אחר. מאחר שלא הכרנו את העיר שוטטנו לא מעט זמן עד לפתע ניגלה לעינינו מבנה מפואר ומרשים שהפסוק 'כי בית תפילה ייקרא לכל העמים' חקוק על חזיתו. הודינו לקל על המציאה שנגלתה לעינינו ונכנסו להתפלל. אלא שאז שמנו לב שלחזן שעטה טלית יש קול נפלא, ומה שהרשים במיוחד היה שהיה זה קול של בחורה. מהר מאד הבנו שהגענו אל בית כנסת רפורמי, ושבעוד דקות ספורות תופיע גם המקהלה ונגינת העוגב. נמלטנו במהירות מהמקום והתפללנו ביחידות...

האם היית משנה משהו בבית הכנסת?

גד אלבז: הייתי משנה את מה שאמרתי לכם בהקשר לקהילתיות. אין לבית כנסת שום ארגון שוטף ופעיל שלוקח חלק בחיי האנשים. לפעמים קשה להרים טלפון לרב, הרבה פעמים הרב לא נגיש כידוע.  זו בעיה.

שאול מייזליש:הייתי עושה אותו יותר סגנון אמריקאי-חברתי. עם פעילות תרבותית כמו קונצרטים. אין סיבה שהקונצרטים יהיו באולם, ולא בבית הכנסת.

הייתי הופך את בית הכנסת למרכז קהילתי, וכמה שיותר. שיעורים לנשים, פעילות נוער וכו', אפילו ברכה ומתקני ספורט בצמוד. בית הכנסת לא צריך להיות מקום שבו 'צריך להתייצב', אלא מקום אליו אנשים רוצים לבא.  

עומר בן רובי:חבל לי שאשתי לא יכולה לשבת יחד איתי בתפילה. אבל לא הייתי משנה את זה. מנהג המקום.

הרב רמי ברכיהו:כתוב שחסידים ראשונים היו מקדימים שעה קודם התפילה, ושוהים שעה אחריה.

אילו זה היה תלוי בי, הייתי מבקש מן האנשים, שכל אדם בסוף התפילה יבקש משהו אישי מאת הקדוש ברוך הוא. שיעצום את העיניים, ויפנה לקדוש ברוך הוא במשאלה אישית.

אנחנו מתפללים ומבקשים באמצעות סידור התפילה ונוסחאות התפילה שקבעו לנו חכמים, כי זו המסורת שלנו, אבל חשוב מאד שאנחנו גם נלמד לדבר באופן ישיר ובלתי אמצעי עם הקדוש ברוך הוא.

ישי לפידות על ההבדלים בין בתי כנסת בחו"ל לישראל: יש הבדלים בולטים בין שני סוגי המוסדות. אומר זאת כך, אם החלטת להיות חילוני עדיף לגור בחו"ל... בארץ ישראל אתה סומך על הדוסים שיתרמו את התרומה הרוחנית בעם הזה... בחו"ל, לא קיימות בפניך אופציות רבות, או שאתה שומר על זיקה ליהדות ודבק בה, או שאתה גוי. כפועל יוצא מכך, כל ישראלי שמגיע לחו"ל מרגיש חובה להגיע פעם בשבוע או לפחות פעם בחודש לבית הכנסת ולהרגיש את הדופק היהודי שלו. מדהים לראות, שגם מתבוללים גמורים, עם עגילים באוזניים שבינם לבין דת אין כל קשר מגיעים לבית הכנסת. תופעה שמזכירה קצת את המזרחיים שמבקרים בבית הכנסת גם אם הם אינם דתיים, רק ששם זה מתרחש גם אצל האשכנזים ובאופן קוטבי יותר. מדובר באנשים שאם הם היו גרים בארץ, הם לא היו רואים בית כנסת, למעט יום כיפור. אולי. כאשר הם בחו"ל הם מרגישים חובה להטמיע בעצמם את היהדות שלהם. זה ההבדל הבולט ביותר בין כאן לשם.

ניגון או זמירה מיוחדת בבית הכנסת?

גד אלבז: אל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. את הפיוט הזה הוצאתי באלבום שנקרא 'ניגון ומזמור' אלבום שכולו תפילות מהילדות שלי. יש שם זמירות שבת של חב"ד, אנעים זמירות של דתיים לאומיים, ידיד נפש אבינו מלכינו, מכל הגוונים.

הרב רמי ברכיהו: המגינות של הנוסח הירושלמי בימים הנוראים מאד נוגעים לליבי. במיוחד אהובה עלי נעימת ותפילת 'אל נורא עלילה' אותה שרים לפני תפילת נעילה. הפיוט הזה מכניס אותך לאווירת יום הכיפורים ואתה חש שהנה, הנה מסתיים היום ויש לנצל את הרגע קודם נעילת השער....

שאול מייזליש: אני אוהב את לכה דודי בכל הצורות. מהמסורתי ועד קרליבך. לא מכבר, פתחנו בכפר סבא מנין של קרליבך שיש בו כנהוג - הרבה חיות. התפילה נעשית בריקודים, ולפעמים אני מצטרף אל המניין הזה. יש משהו מיוחד בתפילה כזו שהיא פחות 'יבשה' מזו שאנו רגילים אליה מבתי הכנסת שלנו

עומר בן רובי: כל תפילות הימים הנוראים של הספרדים: לך אלי, עננו, מי אל כמוך, אנא בקוראנו, אדון הסליחות ועוד ועוד. בנוסח האשכנזי אני אוהב מאוד מאוד את אל אדון על כל המעשים.

ליד מי היית רוצה לשבת בבית הכנסת?

גד אלבז: דוד המלך

שאול מייזליש: הרב ישראל לאו. כל מילה אצלו, מדויקת. בזמנו ערכתי לו את הספר 'יהדות הלכה למעשה'. מדובר באיש מיוחד.

 

עומר בן רובי: ליד הסבים שלי שנפטרו: לאון בן-רובי ואריה איינהורן עליהם השלום.

הרב רמי ברכיהו: מאחר שאני משמש כרב, אינני יושב ליד הילדים שלי. אני יושב עם הפנים כלפי הקהילה, וילדי יושבים רחוק ממני. אין לי ברירה, זהו תפקידי. הייתי שמח אילו יכולתי לשבת לידם, אני חושב שזו חוויה אחרת. 

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן