קישוטים בבתי כנסת עתיקים

• הדפסה
• דואל

פרטים

קטגוריה: בית הכנסת - מדור עיוני

פורסם בשני, 27 פברואר 2012 01:12

נכתב על ידי מערכת מעט בית מקדש

בית הכנסת, בכל הזמנים, ובכל המקומות, היה מקום שאותו ניסו מבקריו לפאר ולקשט. הן מן המראה החיצוני והן מן הפנימי. בפרק זה נתמקד בקישוטים בתוך בית הכנסת בעת העתיקה עד לימי הביניים¹.

קישוטים בבתי הכנסת בארץ ישראל

האלמנט הקישוטי הראשון עליו יש עדויות בבתי הכנסת העתיקים הוא תבליטים אך בעיקר הפסיפס המצוייר על רצפת בית הכנסת. פסיפסים כאלו נמצאו בבי כנסת במצדה, בבתי כנסת שבירושלים, וכן בשאר בתי הכנסת שבארץ ישראל.

מה הכילו הציורים הללו? יש שהכילו צורות גיאומטריות פשוטות, ויש שתיארו את כלי המקדש או דמויות מקראיות. בפסיפסים אחרים  יש תמונות של גלגל המזלות ובחלק מהם יש גם כתובות – בעיקר כתובות הקדשה של המתנדבים לבנין בית הכנסת. פסיפס יוצא דופן נמצא בבית הכנסת העתיק שבבית שאן בו קיימת תשובה הלכתית מפורטת בעניני מעשרות, וכן את גבולותיה של ארץ ישראל.

בבית הכנסת שבדורא אירופוס [עיר קדומה בצפון מזרח סוריה על גדות נהר הפרת. נוסדה על ידי היוונים 300 שנים לפנה"ס], נמצאים תבליטים של בעלי חיים ואף של בני אדם. לפי דברי הפרופ' סוקניק, תופעה זו של קישוט וציור קירות ורצפת בתי הכנסת מקורה בסגנון שאינו יהודי, אלא בעיצוב רומאי – יווני. יתירה מזו, את הציורים ואת הקישוטים עשו פעמים רבות בנאים ואדריכלים רומים, שהעתיקו את המקובל במקדשיהם אל תוך בתי הכנסת היהודיים. הסיבה שביהדות אין כל מקור לתופעה זו נעוצה בעובדה שהיהדות הסתייגה תמיד מעשיית תמונות וסמלים, בטח בבתי הכנסת.²

חלק מחכמי התלמוד התנגדו לקישוטים מעין אלו. כמה סיבות קיימות בבסיס הסתייגות זו.

א] ריבוי הקישוטים עלול לגרום להסחת דעת מן התפילה והעברת מרכז כובד הריכוז לאלמנטים הססגוניים שבבית הכנסת³.

ב] אין להוציא כסף רב על קישוטים ועל מבנים מפוארים ומקושטים בעוד שבקהילה מצויים אנשים הנזקקים לעזרה  כמו אלמנות, יתומים, ותלמידי חכמים עניים⁴.

ג] כפי שכבר צויין, קישוטים המופיעים בצורת סמלים וצלמים של אנשים וחיות היו זרים תמיד לאופיה של היהדות המתרחקת מכל תופעה בעלת ריח של אלילות. יש להוסיף כי את הקישוטים עשו פעמים רבות יוצרים נכריים, שנתנו לדמויות שביצירתם צביון אלילי מובהק, דבר שאינו מתאים כמובן לבית הכנסת היהודי⁵.

מאחר שקישוטים אלו הופיעו בהשפעת השלטון הרומי, הרי שעם התמוטטותה של האימפריה הרומית והסתלקות המשטר, מיהרו היהודים למחוק חלק מן הסמלים שנעשו.

למרות זאת ישנם עדויות כי ציורי הפסיפס המשיכו, כך על פי המחקר הארכיאולוגי, עד לזמן הכיבוש הערבי, כלומר עד המאה ה- 15. אם כי בימי הביניים התפתח סגנון חדש של קישוט שהושפע מן הכנסיות הנוצריות.

קישוטים בבתי הכנסת מחוץ לארץ ישראל

בבתי הכנסת שבחו"ל היתה נהוגה צורה אחרת של קישוט – ציורי קיר ותקרה.

בבית כנסת קדום ששרידיו נמצאו בבבל, אנו מוצאים ציורים של אישים ומאורעות מן המקרא. מוטיבים אלו נמצאים ברבים מבתי הכנסת העתיקים מן התקופה ההיא. בבתי כנסת מאוחרים יותר כבר לא מוצאים דמויות של בני אדם, אלא בעיקר ציורי נוף כמו ירושלים, בית המקדש, גלות בל, וכן הלאה.

ציורים נפוצים נוספים הם ציורים של ארבעת בעלי חיים מן המשנה באבות⁶: אריה נמר, צבי, ונשר. לציורים אלו נלווה פעמים רבות הכיתוב "הוי עז כנמר, קל כנשר רץ כבי גבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים". בנוסף היו חקוקים או מצוירים על הקירות קטעי התעוררות לתפילה כמו "דע לפני מי אתה עומד" ו"שיוית ה' לנגדי תמיד" וכיוצא בזה.

למרות שמוטיבים אלו איפיינו בעיקר את בתי הכנסת בחו"ל, משרידי בתי כנסת עתיקים שבגליל נראה כי גם שם מתפללי בית הכנסת השתדלו לקשט את בתי הכנסת בקישוטים מגוונים ביניהם גם ציורים רבים בעיקר של מנורה, שופר, כוס יין, לולב, גפן ורימון. בשרידי בית הכנסת ש'בבית אלפא' היו עומדים כמשמר כבוד, שני אריות שואגים משני צידי ארון הקודש⁷.

כיצד צויירו הציורים? הדבר תלוי היה בטכניקות השונות שנהגו בכל תקופה ובכל מקום. לעתים היה זה בצבעי שמן על בד, צבעי שמן על עץ, ולעתים בפרסקו.

כתובות או שלטים לטובת מתפללים שהתנדבו לבית הכנסת או לזכרון נשמת יקיריהם קיימים היו כבר בבתי הכנסת העתיקים. יש שמצאו לכך מקור מן הכתוב בישעיהו⁸ : "ונתתי להם בבית ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת". המנהג כיום שבצמוד לאותם שלטים מהבהבת נורת חשמל בצורת נר זיכרון גם היה קיים כבר אז, אלא שאת מנורת החשמל החליף נר שמן או שעווה.

ימי הביניים והעת החדשה

בימי הביניים אנו מוצאים בספרות ההלכתית התייחסות לציורים שהיו נעשים על זכוכיות של חלונות עגולים, ובהם היתה משורטטת השמש כשבתוכה מצויין שם ה' ולצידה חקוק הכיתוב מתהלים: "ממזרח שמש עד מבואו"⁹.

עוד בספרות ימי הביניים אנו מוצאים התייחסות לשטיחים ססגוניים [עליהם היו משתחווים המוסלמים] שהיו נתלים לנוי על קירות בית הכנסת¹⁰

בכלל בימי הביניים התפתח סגנון אמנותי, שהושפע מן הכנסיות הנוצריות, תופעה אליה התנגדו גדולי הפוסקים ובכתביהם אנו מוצאים את הנסיונות לצמצם את התופעה. במסגרת פולמוס זה אנו מוצאים תשובות רבות סביב שאלת ציורי הפרוכת, כמו אריות או שאר דמויות. הרב יוסף קאפח מעיד כי בתימן "לא עשו בפרוכת שעל ההיכל שום ציורים או כתב כלל, אלא בד כהה חלק"¹¹

הרב קאפח בתשובתו הנ"ל, מצביע על ההשפעות של האמנות האירופאית על בתי הכנסת: "מציירים שני לוחות הברית כפי שקבעום הגויים ציירי איטליא עשויים כקשת, בעוד שלפי מסורת ישראל הלוחות רבועים. מציירים כתר מלכי אנגליה וקוראים לו 'כתר תורה'. מציירים חמורים ואומרים שזה דגל יששכר, בעוד שלפי המסורת דגל יששכר הוא שמש וירח וכוכבים, מציירים מנורה על פי הזיוף של גויים בשער טיטוס, בעוד שלפי מסורת ישראל היא על שלש רגליים, ועוד תעלולים כהנה וכהנה".

במאמר מרתק תחת השם "בתי הכנסת במחנות הסגר" סוקר הרב יעקב ברמן את אופיים של בתי הכנסת מתחילת המאה הקודמת שהוקמו במחנות האסורים בהם שהו יהודים. במחנה ההסגר שבלטרון, לא קישטו האסירים את בית הכנסת, לדבריו "כאילו קיימת הכרה שכל בית הכנסת זה ימצא יותר בקדרות ובשפלות – הוא יתאים יותר לרוח המתפללים בו", לעומת זאת בבי הכנסת שבמחנות ההסגר שבקפריסין היו מקושטים ומפוארים.¹²

קישוטים יוצאי דופן

בחלק מבתי הכנסת העתיקים נהגו להוסיף קישוטים יוצאי דופן שמטרתם לעורר מחשבה. כך למשל אנו מוצאים בספר היעב"ץ עדויות על תליית ביצת בית יענה בבית הכנסת "כדי לעורר האדם על הכוונה, ולא יביט הנה והנה, ושיתרכז בעינו בתפילה, שביצת היענה מוכיחה שיש השפעה לעין והיא נוצרת מכח ראיית העין"¹³.