בלוגבאי: היחס הנכון לשמוליק האתאיסט

בשורות הבאות אבקש לשתף אתכם בתחושות שמציקות לי לקראת הימים הנוראים. כמו כל הגבאים אני מכין את בית הכנסת לכל עמך בית ישראל, ומזמין את כולם באהבה גמורה לבא ולהתפלל. בית הכנסת הוא של כולם, הוא שייך לעם, ולכל יהודי ויהודי יש בו חלק.

באופן טבעי בראש השנה וביום כיפור מגיעים הרבה יותר יהודים להתפלל. אם בכל השנה בית הכנסת שלנו פוגש ארבעה מניינים בשבת, ושני מניינים בימות החול, הרי שבראש השנה מכפיל המספר את עצמו ומגיעים קרוב למאה אנשים.

ביום כיפור, המכפלה הופכת לריבוע. למעלה ממאתיים אנשים נדחקים לבית הכנסת בשעת תפילת כל נדרי, ובתפילה האחרונה של היום הקדוש – נעילה. גם במהלך היום מתפללים בבית הכנסת כ-150 אנשים.

אז מה הבעייה אם כך?

הבעייה היא שמואל, או שמוליק כפי שהוא נקרה בפי חבריו. שמוליק והדומים לו.

אמרתי שאני אוהב כל יהודי, ומזמין את כולם להגיע, אלא ששמואל שונה. למה? את שמואל אני פוגש גם במהלך השנה שכן הוא גר בשכנות אלי. בכל פעם הוא נוהג לומר לי בסלחנות כי הוא מבין שאני מחזיק במסורות עתיקות, אך במאה העשרים ואחת הגיע הזמן שנבין שהעולם התקדם. אין כל דבר מעבר למה שאנחנו רואים, והמדע האמפירי מוכיח את זה.

כשביקשתי להתרים אותו למען עניים עם הבטחה כי יתפללו עליו בקברי צדיקים, או בכותל, הוא ניאות לתרום בשמחה אך הדגיש כי הוא עושה זאת בתנאי שלא יתפללו עליו בשום קבר. הוא ממש עמד על כך.

'זה נוגד את כל מה שאני מאמין בו' הוא אמר, 'אני לא מוכן שאנשים יתפללו עלי מול אבנים שאין בהם כלום. לא מוכן לתת יד לדבר שאבד עליו הכלח'. שמואל היה אומר מילים יותר קשות כמו 'פאגאנים' ו'פרימטיביים' וכו'. בקיצור אתאיסט רדיקלי מושלם.

אלא שלמרבה הפלא, בכל שנה הייתי רואה אותו מגיע בתפילת כל נדרי אל בית הכנסת. כמובן שהייתי מקבל אותו בשמחה אך לא יכולתי לכבוש את התפעלותי. מה עושה פה חסר האמונה הזה? מה לו ולבית הכנסת? שנה אחת כשפגשתי אותו בסוכות שאלתי אותו באופן גלוי, מדוע הוא מגיע לתפילת כל נדרי אם הוא כל כך בז למיסטיקה, ליהדות דתית, ולרוחניות.

'תשמע' אמר לי שמוליק, 'בית כנסת הוא מקום תרבותי ויום כיפור הוא יום תרבותי, אני מגיע למקום שבו מגיעים היהודים כולם וביחד אנחנו חווים את אחד הסמלים של העם היהודי שהוא יום כיפור'.

שמוליק הסביר לי באריכות כיצד מיד לאחר התפילה הוא חוזר לבית ואוכל סעודה דשנה, מאחר שהוא כאמור לא מאמין בכלום. בית הכנסת ותפילת כל נדרי הם משהו פולקלוריסטי שהוא היה מעוניין לחוות. המילה 'חוויה' חזרה על עצמה לאורך כל השיחה.

דיבורים מן הסוג הזה קשים לי מאד כיהודי מאמין, ובוודאי מכבידים עלי כגבאי. כאמור אני מקבל אותו בסבר פנים יפות אבל מתקשה לשכוח כי הוא רואה בי סוג של סדרן בתיאטרון. החזן אם הבנתי אותו נכון הוא השחקן, והרב לדידו הוא הבמאי.

האם אני צריך להתייחס אליו אחרת? ידידי הגבאים אתם שוחחתי על העניין טוענים כי אינני צודק. גם בלבו הקשה של שמוליק יש ניצוץ יהודי והוא מתלקח ביום כיפור. אז למה הוא לא מודה בזה? כי זה קשה לו. כמעט בלתי אפשרי עבורו להודות כי בין הקליפות והגדרות שבהם הקיף את עצמו הצליחה להסתנן נשמה יהודית כוספת.

האם הם צודקים? אינני בטוח.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן