שמחת תורה

היום השמיני של חג הסוכות, כשהוא נחוג בארץ. בחוץ לארץ זהו היום התשיעי של החג, לאחר "שמיני עצרת". החג אינו נזכר בתורה אף לא בתלמוד, ונראה שמקורו מתקופת הגאונים. התלמוד רק מזכיר את המנהג לעשות סעודת שמחה ביום שבו "מסיימים" את התורה, כלומר - גומרים מחזור נוסף של קריאת התורה ופותחים במחזור חדש: קוראים את הפרשה הראשונה - בראשית, מיד לאחר הסיום, ובכך מדגישים שאין "קו סיום" ללימוד התורה, אלא העיסוק בה אינו נגמר אף פעם.

על מנת להדגיש את חלקו של כל יהודי בתורה, נוהגים לכבד ביום זה כל אחד מהנוכחים בבית הכנסת ב"עלייה" לתורה, כמבוטא יפה בדברי משה (דברים לג ד): "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". כלומר, אין התורה נחלתו של חוג מסוים, אלא שייכת לכל "קהילת יעקב" - לכל עם ישראל, שוה בשוה.

חתן תורה - העולה לתורה בקטע המסיים את התורה, מכונה "חתן תורה", מכיון שחז"ל ראו את העם ישראל כ"חתן", המבקש לארס לו את התורה - ה"כלה". בדרך כלל, בוחרים לעלייה זו את רב הקהילה או תלמיד חכם, העוסק בתורה בכל ימות השנה. בשעת הקריאה בתורה מכסים את ראשו של העולה בטלית, כסמל ל"חופה", הפרושה על ראשי החתן והכלה. עם סיום הקריאה קורא כל הציבור בקול "חזק חזק ונתחזק!".

חתן בראשית - לאחר מכן מזמינים לעלייה את ה"חתן" השני - "חתן בראשית", שיפתח את מחזור הקריאה בפרשת בראשית. הקטע מתאר את בריאת העולם, ומחולק בהתאם לימי השבוע, ובסיום מעשה כל יום נוהגים לומר בקול: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד... יום שני..." וכו'.

הקפות - בליל החג, לאחר תפילת ערבית, ולמחרת, עם סיומה של תפילת שחרית, עורכים הקפות לכבודה של התורה. נוהגים להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל, והגבאי מזמין את המתפללים להחזיק בהם. את ההקפה הראשונה והשנייה מייחדים לכהנים, ללויים ולנכבדי הקהילה. גם הילדים נוטלים חלק בשמחת ההקפות ומצטרפים למעגלי הרוקדים. בקהילות רבות נוהגים לתת ביד הילדים הקטנים דגלים, ועליהם פסוקים המדברים בשבח התורה, על מנת לחבב עליהם את שמחת החג ולמשוך את לבם ללימוד התורה.

קודם ההקפות אומר שליח הציבור מספר פסוקים, הבנויים על פי סדר הא"ב, ובהם פונה הציבור לאלקים, שיאזין לתפילות עם ישראל ויצליח את דרכו.

הקפות שניות. בארץ ישראל נוהגים לערוך את מנהג ההקפות אף במוצאי החג. בכך מתבטא רגש ההזדהות של יהודי הארץ עם אחיהם שבגולה, החוגגים בלילה זה, הלילה התשיעי, את החג. בהקפות אלה משתתפים בדרך כלל המוני אנשים, והן מלוות בנגינה.

שמיני עצרת

יומו השמיני של חג הסוכות, המהווה יום טוב בפני עצמו: "שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג לו).

שמו של החג - "עצרת", מסמל את ביטוי החיבה מצד הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לאחר ששהו בשבעת ימי חג הסוכות בירושלים במסגרת העלייה לרגל, אומר ה' לבניו: "היעצרו עמי יום נוסף, כי קשה עלי פרידתכם".

בארץ ישראל משתלבת שמחת יום זה בחג שמחת תורה, בעוד שבחוץ לארץ חוגגים שני ימים אלה בנפרד: הראשון הוא שמיני עצרת, והיום שלאחריו - שמחת תורה.

ביום זה נוהגים לומר "הזכרת נשמות" קודם תפילת מוסף. לאחריה פותחים ב"תפילת הגשם", המציינת את מעבר עונות השנה: משעה זו ואילך מתחילים להזכיר בברכה השנייה שבתפילת ה"עמידה" את הורדת הגשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") במקום הזכרת הטל, שנהגה במשך חודשי האביב והקיץ. פיוטי "תפילת הגשם" קדומים ביותר, ומודגשים בהם זכותם של האבות ו- 12 השבטים, שבהשראתם אנו מקוים לפתוח את אוצרות המטר. הפילה מסתיימת בקריאה נרגשת של הציבור, המלוה את שליח הציבור: "שאתה הוא מוריד הגשם, לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, לחיים ולא למות".

על ציפייתם של המוני ישראל לגשמים בזמן קדום מסופר בתלמוד הבבלי (יומא כא): "במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה [שהיה מיתמר ועולה מעל המזבח בבית המקדש]. נטה כלפי צפון - עניים שמחים ובעלי בתים עצבין, מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבים. נטה כלפי דרום - עניים עצבין ובעלי בתים שמחים. נטה כלפי מזרח - הכל שמחין".

תפילת הגשם

תפילה הנאמרת בשמיני עצרת לאחר תפילת מוסף שבה אנו אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". תפילת הגשם נאמרת עם פתיחת ארון הקודש ובה מזכירים את זכותם של האבות, משה, אהרן ושנים עשר השבטים.

החזן מסיים את תפילת הגשם ואומר: "שאתה הוא ה' אלקינו משיב הרוח ומוריד הגשם" ומברך שלוש ברכות: "לברכה ולא לקללה", "לחיים ולא למוות", "לשובע ולא לרזון".