סוכות

מועד בן שבעה ימים, אחד משלוש הרגלים, שבהן היו ישראל עולים לרגל בזמן שבית המקדש היה קיים: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (דברים טז טז). ראשיתו של החג - בט"ו בתשרי, והוא נמשך שבעה ימים. חותם אותם יום שמיני עצרת, הוא יום שמחת תורה.

בתורה ניתנו לחג מספר שמות. בכמה מקומות נזכר כ"חג" ללא כל ציון נוסף, וכך הוא מופיע אף במקורות חז"ל. מפאת מצות השמחה היתרה, שעליה נצטוו ישראל בחג זה, זכה אף לכינוי "זמן שמחתנו". כן הוא נקרא "חג האסיף": "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד כב), מכיון שבתקופה זו נאספת התבואה מן השדות.

חג הסוכות משופע במצוות רבות. על הפסוק "שבע שמחות את פניך" (תהלים טז יא) דרשו חז"ל: אל תקרא "שֹבַע" אלא שֶבַע" - אלו שבע המצוות, שהתורה ציותה עלינו לקיים בחג זה, והן: הסוכה, ארבע המצוות של ארבעה מינים, שלמי החגיגה ושלמי השמחה (ראה שלמים) - הקרבנות שהיו קרבים בבית המקדש כביטוי לתודה, שהכיר העם לאלקיו ביום החג.

למצוות אלו יש להוסיף את מצות ניסוך המים ואת שמחת בית השואבה, שנהגו לקיימם בהמון רב. אין מצוות אלה נזכרות במפורש בתורה, אבל חכמים מצאו להן רמזים בכתובים. כן נוהגים לקיים ביום האחרון של חג הסוכות את מנהג חביטת הערבות - יום הושענא רבא.

במשך כל שבעת ימי החג נוהגים לומר את פרקי ה"הלל השלם" בסיום תפילת השחרית. לאחר הקריאה בתורה, המיוחדת לכל אחד מימות החג, מתפללים את תפילת המוספין. כך נוהגים לומר מיד עם סיום ה"הלל" את פיוטי ההושענא, כשכל הציבור המצוי בבית הכנסת מסובב את הבימה וארבעת המינים בידיו.

היום הראשון של החג הוא יום טוב האסור בעשיית מלאכה. שאר ימות החג, למעט שבת, נקראים ימי "חל המועד". הם מותרים בעשיית מלאכה - אם כי ראוי להימנע ממנה ככל האפשר ולעשות רק את הנחוצות ביותר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים לקיים בחג הסוכות אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, את מצות ההקהל.

סוכות הוא גם חג לאומי, וכדאי לקבל בברכה את החוגים הלא דתיים ולקיים מסיבות חג עם הרבה שמחה. כדאי לאפשר לתלמידי בתי הספר לבקר בסוכה, לברך על ארבעת המינים.

מספרים, כי רבי יהודה פסח מליפסק מכר את הספודיק (הכובע הרבני), שקנתה לו הקהילה, תמורת אתרוג מהודר.

סוכה

בניין ארעי עשוי בדים, קרשים ועליו סכך. הישיבה בה בחג הסוכות היא המצוה העיקרית בחג ומשמשת "כזכר ליציאת מצרים" ולאותם ניסים, שנעשו לבני ישראל במדבר.

מקור המצוה בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. למען יידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג מב-מג). מצות הישיבה בסוכה חלה בעיצומם של ימי האסיף, וחז"ל אמרו, שבכך מדגישה התורה שלא החומריות העיקר: נוטש אדם את ביתו ויושב בסוכה על מנת להמחיש לעצמו, כי הממון משמש רק אמצעי - ולא תכלית.

בספרות חז"ל מצויה מחלוקת בדבר טיבן של הסוכות, שהיו לבני ישראל במדבר. יש הגורסים, כי היו מבנים ארעיים; ולעומתם סבורים אחרים, כי לא היו אלה אלא ענני הכבוד, שהגנו על עם ישראל מכל עבריו לכל אורך מסעותיו במדבר.

על פי ההלכה, אין להציב את הסוכה מתחת למבנה כלשהו. בתחילה יש להקים את דופנות הסוכה, ורק אחר כך שמים עליהן את הסכך. זה חייב להיות מגידולי הקרקע, ונהוג לקחת ענפי תמר. יש המשתמשים במחצלות העשויות מקנים יבשים, אך ראוי להקפיד שמחצלות אלו ישמשו רק לשם סכך ושלא יישבו עליהן במשך כל השנה, כדי להימנע מטומאה. הסכך צריך להיות מונח בצורה שכזאת, שהצל ירבה על האור (סוכה ש"צילתה מרובה מחמתה"). יחד עם זאת, אין לעבות את הסכך יתר על המידה, וחכמים נתנו שיעור לצל: "שיוכלו הכוכבים להיראות מבעד לחרכי הסכך".

את הסוכה נוהגים להדר ולקשט בעיטורים ובציורים. בקהילות רבות נוהגים לתלות תמונות של שבעת האושפיזין.

מן הראוי להקים סוכה מקושטת ויפה בחצר בית הכנסת ובה יתקיימו שיעורים, סעודות מצוות וקידוש לחג.

ר' לוי יצחק היה מזמין לסוכתו את כל האנשים פחותי המעלה - בריונים, גנבים וכדומה. אמר: "לעתיד לבוא, כשיעשו סוכה מעורו של לויתן, יסבו כל הצדיקים יחד עם השכינה בראש; וכשארצה להידחק ולהכנס ישאלוני: 'מה מעשיך פה בין הצדיקים?' אז אענה: 'הניחו לי, גם בסוכתי נכנסו כולם בלי הבדל'.

כשהיה ר' מרדכי מלעכוביץ נכנס בלילה הראשון לתוך הסוכה, היה נופל בפישוט ידים ורגלים על הקרקע, מנשקה ואומר: "גוף מגושם זה מעז לדרוך על המצוה" ("שער החסידות").

ר' מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "יהודי, המרגיש בשעת הישיבה בסוכה את הגשם והוא מצטער, באמת אינו ראוי לשבת בסוכה".

 תיקון ליל הושענא רבה

קריאת ספרי דברים ותהלים ואמירת קטעי תלמוד, מדרשים וספר ה"זוהר" בליל הושענא רבה, בשביעי של סוכות.

ללילה זה חשיבות מיוחדת, משום שהוא היום האחרון של הימים הנוראים, שבו נחתם סופית גזר הדין לשנה הבאה. האגדה אומרת, כי זהו היום האחרון, שהעניק ה' לאברהם אבינו לצורך כפרת עוונות. הזדמנות זו הוענקה דוקא לאברהם, שכן היה הדור ה- 21 לבריאת העולם והראשון, שעבד את ה' בצורה אמיתית? השמיד את עבודת האלילים והביא להכרת ה' בעולם. לבן הדור ה- 21 ניתן אפוא היום ה- 21 של השנה - כ"א בתשרי (יום הושענא רבה), כדי שבו יתכפרו עוונותיו ועוונות בניו לכל אורך הדורות.

האמונה העממית אומרת, כי לימוד תורה יכול לבטל גזר הדין לשבט; וכי בלילה זה נפתחים השמים לזמן קצר, ואם מנצלים שעת רצון זו, יכולים להגשים משאלות ונטיות לב.

 שמחת בית השואבה

טקס שאיבת המים בחג הסוכות.

במסכת ראש השנה מציינת המשנה את חג הסוכות כזמן, שבו "נידון העולם על המים": האם תהא זו שנת גשמים ברוכה - או, חלילה, שנת בצורת.

על מנת לבקש שנה גשומה ומבורכת, נוהגים היו יהודי ירושלים וכל העולים לרגל, ששהו בעיר בתקופת החג, לרדת למעיין השילוח הסמוך לעיר. בטקס מיוחד היו שואבים את המים מן המעיין, מעלים אותם להר הבית ומנסכים אותם על גבי המזבח.

חז"ל תלו מנהג זה ברצונו של הקדוש בורך הוא ואמרו: "אמר הקב"ה לישראל: נסכו לפני מים בחג, די שאברך את שדותיכם בגשמים". במסכת סוכה מתאר התלמוד בפרטי פרטים את טקס שאיבת המים ואת התהלוכה החגיגית, שהיתה מתלוה אליו. כה גדולה היתה שמחה זו, עד שהעידו עליה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו".

בימינו מחדשים את המנהג בהתכנסות קהל רב בימי חול המועד. אומרים 15 פרקי "שיר המעלות" שבספר תהלים (קכ-קלד) בנעימה מיוחדת, ובין פרק לפרק מכריזים "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". אחר כך רוקדים ושרים שעה ארוכה, ויש המהדרים ועורכים אף סעודת מצוה לכבודה של השמחה.

ניתן לחדש את החג בקיום שמחה המונית עם תזמורת בתוספת סיפורי מים, בית המקדש, ירושלים ועוד.